עכבר העיר נגד עכבר ה-60% עיר 40% כפר. לא באמת. אם בויאן הוא עכבר העיר אז אני יותר קרובה למה שהוא, אבל בסודי סודות אני חולמת על חיים פשוטים יותר, פחות עירוניים, יותר ירוקים, אתם מבינים.. תכננו לצאת לצלם באגמון החולה ביום שבת. אימא שלי אמרה שזה מסובך מידי לנסוע עד שם ולחזור, והכל ביום אחד עם שני ילדים שבקושי יודעים מה זה לשבת באוטו. קרה המקרה ומשפחת לוזנוב התל אביבית ישנה בצימר על יד קרית שמונה, מחוץ לתל אביב ליותר מ-24 שעות! אם תשאלו אותי אני הייתי בעננים, בויאן סיכם במשפט אחד מאוד מאכזב, אבל צפוי - הוא לא יוצא מהעיר יותר. כל מה שנשאר זה לעשות תוכנית ב׳, ולשכנע אותו ממש בקרוב לצאת שוב פעם, כי אני כבר מתגעגעת! מיותר לציין שהילדים היו בעננים גם הם, וביום ראשון כשבאתי לאסוף את לולה מהגן, המשפט הראשון שלה היה: אימא, עכשיו נוסעים לקיבוץ?
היה לי כיף, היה מרגיע, כל מה שהייתי צריכה בדיוק עכשיו. האמת, שלא צילמתי יותר מידי. בלי סיבה אמיתית, אולי החרמון והכינרת ורמת הגולן והירדן ואגמון החולה, היו כל כך אינטנסיבים ביופי שלהם, שרק רציתי להסתכל עם העיניים.
אולי הפוסט הפוטוגני הזה יעשה לבויאן חשק לנסוע שוב בקרוב. תחזיקו לי אצבעות!!
הילדים התענגו על כל רגע הקיבוץ, זה משהוא שהם כל כך לא מכירים, החופש הזה לצאת עם פיג׳מה בבוקר ולהשתולל עם הסקיטבורד, זה משהוא שלגמרי אין לנו כאן. ולולי כל כך השתפר עם הסקייטבורד, שהוא כמעט עזב לגמרי את הקורקינט שלו מאז, ונוסע כל יום לגן עם הסקייטבורד. ולולה, היא הגשימה את החלום הכי חלומי שלה. היה לה חתול משלה צמוד אליה, שלא הפסיק להתפנק איתה כל הזמן שהיינו בקיבוץ. הצילום שהיא בוכה, זה מהרגע שהחתול החליט ללכת לאן שהוא לשניה..
בשבועיים האחרונים עלו לי כל מיני מחשבות להפסיק לכתוב את הבלוג. לא קרה שום דבר רע חס ושלום, אני מרגישה שלפעמים אין לי שניה להתפנות לזה, וזה מעציב אותי. כשפתחתי את הבלוג התכוונתי (ואפילו כתבתי את זה וזה עדיין שם..) לכתוב פוסט חדש בכל ימות השבוע. עמדתי בזה יפה בחודשים הראשונים, אבל עכשיו זה לא גמרי לא שם. את הבלוג אני כותבת במיוחד בשביל המשפחה שבחו״ל ובשביל המשפחה שבארץ. אבל הכי במיוחד בשביל לתעד את היומיום של הילדים. אני מאוד רוצה להפוך את הפוסטים האלו לספר בשבילם יום אחד, שיוכלו לזכור רגעים קטנים מהיום יום, ולא רק צילומים מיום הולדת או ארועים ״גדולים״ יותר. ובסוף החלטתי שלא. בגלל סיבה אחת גדולה. העובדה שאני כותבת את הבלוג הזה, גורמת לי לרצות יותר ויותר לצלם אותם, ברגעים ״הפשוטים״ שלהם בחיים, מה שסביר להניח לא הייתי עושה בתדירות כזו גבוהה עם כל הטרוף של החיים. כן, ברור שהייתי מצלמת, אבל הייתי פחות חושבת על סיפור, הייתי מצלמת אולי פחות, ובטח רוב הצילומים היו שקועים עמוק באחד מההארד-דיסקים שלי. בסופו של דבר הבנתי שהבלוג הזה הוא מתנה גם לילדים, ובטח שגם לי.
אני אמנם לא עומדת בציפיות של עצמי, ולא מעלה פוסט כל יום, אבל אני כן יודעת שכשאני מתיישבת לכתוב, ומעלה את הצילומים, זה אחד הרגעים הכי כייפים של היום. זה מספק בצורה לא נורמאלית. זה כיף לדעת שזה שם, ושאפשר בקלות לחזור אחורה לראות את זה. לפעמים אני מושיבה את הילדים מול הפוסטים במחשב, והם רואים את הרגעים היפים שלהם, לפעמים הם צוחקים, לפעמים הם מבקשים לראות צילום ספציפי, ואין מה שמשמח יותר מזה. אז את הבלוג כנראה אמשיך לכתוב עוד כמה זמן, מענין אם החיים שלהם יהיו כל כך פוטוגנים בגיל עשר כמו עכשיו :)
השבוע היה מטורף, עבודה טפו טפו, ולא היה לי רגע אחד קטן לעצור שניה. עד שלולה הקטנה פתאום נהייתה קצת חולה, ונשארתי איתה בבית יומייים, ולולי הצטרף לחגיגה :) מצאנו סוף סוף את הזמן להרכיב את הרובוט המגניב מהחנות של שינזי קיטו בבזל. האמת היא שהוא קצת מסובך להרכבה לגיל חמש, אז עזרתי הרבה. אבל את המשחקים השארתי ללולי. הוא היה מבסוט ממש!
בזמן האחרון אני מנסה לחשוף את הילדים לכמה שיותר אמנות בבית. מראה להם ספרי אמנות, מסבירה על אמנים שמעניינים אותם, וגם בגן עושים עבודה מדהימה בכל מה שקשור באמנות. השבוע הראתי להם ספר של ברסאי (צלם) ולולי שאל למה כל החיים שלו אפורים? הוא כמובן התכוון למה הצילומים הם בשחור לבן.. זה היה מצחיק, ומיד ניגשתי למחשב והראתי לו איך גם הוא יכול להיות פתאום ״אפור״ אבל מאוד שמח וצבעוני מבפנים!
ואז הוא שאל - אימא, את מצלמת את כל החיים שלנו, נכון? הסברתי שאני ממש משתדלת, כי אלו בעצם הזכרונות שישארו חוץ ממה שלא נשכח. ולא את הכל נצליח לזכור. וככה, באמצע היום ניסיתי לצלם בשבילו רגע אחד, קצת ארוך, של מה הם היו עושים כשהיו ילדים.
אתם מכירים אותי, אני לא מאלו שנוטים לקלישאות. אבל היום לגמרי אמרתי לעצמי כל רגע מהיום "Life is what you make it" . בסביבות השעה 11:00 איבדתי כל תחושת שפיות, והרגשתי שאם אני לא חותכת את הכל כאן ועכשיו, כל מה שאמשיך לעשות לא יעשה כמו שצריך. הטלפון לא הפסיק לצלצל כמעט שבוע, אני מוצאת את עצמי לפעמים עונה כשאני עם שני הילדים על האופניים באמצע תל אביב. תיבת המייל שלי הגיעה לקו האדום, וחס ושלום אני לא מתלוננת!!! מה שכן שכחתי לרגע לעצור בחודש האחרון לשניה עם עצמי. אז ב 11:00 וקצת עזבתי את הכל כמו שהוא, למרות שהיו לי עוד מיליון דברים לסיים לאתמול, עליתי על האופניים ונסעתי למוזיאון. לבד, רק אני, בקצב שלי. אפילו את הטלפון השארתי בבית, חצי שכחתי וחצי השארתי. וכל היום אמרתי בלב - Life is what you make it. אלו היו שעתיים נפלאות. בסוף השוטטות שלי שם, גיליתי את התערוכה המקסימה של אנדי וורהול. אמרתי לעצמי שביום שני (כי ראשון סגור) הילדים יבריזו מהגן ונלך לשם יחד. ואז נזכרתי שבכלל יש לי צילומים ביום שני. ואז אימא שלי הודיעה שהיא היום בתל אביב. בשעה ארבע היינו כולנו במוזיאון. שני ילדים אני ואימא שלי. התערוכה מקסימה, בדיוק מה שילדים אוהבים, מדברת בגובה שלהם, מאוד אינטראקטיבית, מצחיקה, צבעונית, גרפית כמו שרק וורהול יודע, הרגשתי שאלו היו שעתיים של איכות עם הילדים. שני מטר מהבית, ובכלל לא ידעתי שהיא שם עד היום. הלחץ של החיים גורם לפעמים לניתוק לא בריא..
אחד הדברים שאני הכי מודה עליהם, הוא היכולת שלי להינות מאמנות, שלפעמים בלי לדעת זה אפילו צורך. הייתי צריכה קצת מוזיאון בשביל להרגע :) וזה אחד הדברים שהכי ישמח אותי אם אצליח להעביר לילדים, אנדי וורהול הוא לגמרי התחלה טובה, בשבוע הבא לומדים על Francis Bacon... ! (לא באמת :) )
שבת מנוחה :)
יולטה הנפלאים, והיבוא החדש שלהם Bell and Boo. המוצרים הקסומים האלו נמצאים באתר שלהם החל מהשבוע, וילדה קטנה סיפרה לי שהם מתכננים עוד משהו בקרוב :) לולה שלי עדיין לא בעולם המכתביות, אבל המוצרים האלו החזירו אותי אחורה לימים שבהם כל מה שעניין אותי היה אוסף המכתביות הריחניות שלי :) להיות ילדה זו חגיגה אמיתית..
