אנחנו מוקפים בענני שלג מאסיבים כבר שבוע. הכל לבן מסביב, לפעמים מטפטף גשם, והופך את הערימות הבלתי יאמנו האלו לגבעות של שלג מהפנטות. קרחונים ענקיים מחליקים מהגג של הבית מידי פעם, ויוצרים רעידות אדמה מלחיצות. אבל בפנים כל כך חם ונעים לנו. הימים רגועים, ואנחנו עסוקים בדברים קטנים ומשמחים.
חם בבית, והאח דולקת כל הזמן, למרות שההסקה שלנו היתה אחת ההחלטות הטובות שעשינו כשבנינו את הבית. המחשבה שכל היום אנחנו מסתובבים עם חולצות קצרות ויחפים בבית, כשבחוץ הכל מושלג, גורמת לי לחשוב שניצחנו את המערכה. בישראל, אפילו בחורף הכי פושטי, הייתי מעמיסה על הילדים בגדים מסורבלים בתוך הבית. כאן, הבתי חם, ואני מוצאת את עצמי כמעט ולא יוצאת, כי הכל נמצא בפנים. כל מה שאני צריכה. התחלתי לעבוד על תוכניות קדימה. אחרי שאנחנו מסיימים את לימודי הבוקר שלנו, אני מתיישבת מול המחשב, ומתכננת. חוקרת, גולשת למחוזות רחוקים, ומעיזה לחלום איך אני רוצה שהשנה הקרובה תראה. הסדנאות ישנו קצת כיוון גיאוגרפי, שיתופי הפעולה יהיו משמעותיים ויגדלו, ואני רוצה שהאתגרים יגדלו, ושהעשיה תמשיך להיות פורה ומפרה. במאי הקרוב אני מארחת את דניה ווינר מהבלוג מתכוניישן לסדנת אש כאן בבולגריה. ההרשמה החלה, ואשמח לענות על שאלות שאולי יש לכם. תלחצו כאן לכל הפרטים.
לולה הקטנה שלי כבר לא כל כך קטנה. במערכת הבולגרית מתחילים את כיתה א׳ בגיל 7. זאת אומרת שאנחנו צריכים לקבל החלטה תוך חודשיים אם לרשום אותה לכיתה א׳ או לא. כל הפלוסים בעולם נמצאים מבחינתי בלימודים בבית. עם אחיה אני ממש על הגל. אנחנו לומדים נפלא. הוא התלמיד האולטימטיבי. סקרן, שאפתן, לרוב בעל משמעת, והכי חשוב, תולעת ספרים. כל מה שחשוב לו זה זמן קריאה. מאוד קל ללמד ילד בבית שאוהב לקרוא. הרבה משימות הוא מבצע בעצמו, ומאז שזכה בג׳ק פוט וקיבל אייפד ליומולדת, הוא גם משתמש בויקיפדיה לא מעט, וגולש בין גלי האינטרנט בדרך לימודית וחינוכית.
עם החתולה הקטנה זה קצת אחר. היא פראית. ההבנה שלה, המחוייבות ללימודים ולמשמעת בתור תלמידת חינוך ביתי היא אחרת. היא סופר סקרנית, ויצירתית, אבל אוהבת כל כך את הדרך שלה. ויש לה דרך מאוד ברורה. היא קובעת.
עכשיו אני לא דורשת ממנה הרבה. אנחנו בעיקר עובדות על קריאה, והבנת הנקרא. היא מדהימה אותי ביכולות שלה, בהבנה שלה, בזכרון של פרטים אחרי זמן ממושך. הכל נפלא, רק כשהיא מחליטה שיש לה דברים חשובים יותר לעשות כשהיא צריכה לשבת על הטוסיק ללמוד. יש לה הרבה עיסוקים משלה, וקשה להסביר לא את המשמעות של זמן נתון ללימודים, וזמן למשחקים. באלגנטיות של נחש, החיה האהובה עליה, היא אומרת לי:״ אולי היום נלמד על נחשי תירס? את יודעת כמה הם מגניבים? הם יכולים להיות חיית מחמד. בואי אימא, אראה לך ביוטיוב מה מצאתי. כדאי לך, זה לימודי טבע, לא? ״ וכל זה קורה כשאני מנסה ללמד עיצור חדש, להסביר לה את ההבדל בין חולם לשורוק. ואין לי מכאן מוצא. היא לא מתקפלת. אז מה עושים? זה לא פשוט. יש לי חודשיים להחליט אם היא תרשם לכיתה א׳ בבולגריה או לא. לא יודעת למה מבחינתי זה חצי סוף העולם. מערכת החינוך כאן כל כך לא מקבלת, כל כך לא יצירתית, אני רוצה את הלהבה של לולה בוערת בשיאה. בסופו של יום אני מעריצה את הדיבורים שלה על נחשים ועכברים, את ההחלטה שלה לשים את החולם והשורוק בצד, ליום שהיא תהיה מוכנה.
אני מתפללת שנדע לקבל את ההחלטה הכי טובה בשבילה. וגם בשבילנו. כי כשאני מתוסכלת זה לא פשוט. זה לא נעים. ובסופו של יום, או של שנה, או של שנים.. אני כל כך אוהבת ללמד אותם בבית. להיות מוקפת שלג לבן, האח בוערת, עוגת לימון חמה מהתנור, וכל זה בזמן שאבא שלהם מלמד אותם היסטוריה של העת העתיקה, או שאינ שומעת את לולי קורא ספר שלם באנגלית לאחותו, או שהיא מעתיקה סיפורים שלמים סתם כי היא אוהבת וכיף לה ונעים להם.
כתב היד של לולה מאוד אמוציונאלי. כל אות שלה זה כמו ציור אקספסיבי. מסתלסלת, מתעופפת, מלאה בתשוקה. היא כותבת כמו ריקוד. והאותיות לא ברורות. קנינו לה ציפורן. ממש כמו של פעם. היא כותבת עם דיו, היא כל כך אוהבת את זה. הכל פתאום נקי ומסודר. לכל אות יש משמעות. חשוב לה להקפיד פתאום. טפיחה קטנה על השכם, ועוד פעם אני מפליגה למחשבות על כיתה עם 30 ילדים, ואיך שם ידאגו לה. איך יבינו, יעריצו את הראש המיוחד שלה. ויש עוד כל כך הרבה ילדים מיוחדים. וכולם נפלאים. איך היא תבלוט בין כולם? ואם האש תכבה? ומי יאסוף את הביצים מהלול כל בוקר???
כל כך הרבה אני דואגת. ומה עומד מול זה? הנה. ילדים. חברים. דינמיקות. יש לנו מזל גדול, ובשנתיים האחרונות הצלחנו להשחיל את הילדים לקבוצה נפלאה. האמת שהם עשו את כל העבודה, לנו רק היה מזל פיזי של לגור בשכונה הזו. כמו בימים שלנו, כשאני הייתי ילדה, הם עוברים דלת דלת, בלוק בלוק, אוספים את כולם ויורדים לשחק למטה ברחבה של הבניין. ילדים מקסימים, כיף. השבוע חגגנו ללולי יומולדת באיחור גדול, כי השובב הזה קיבל את היומולדת האמיתית שלו כאן בבית, עם שתי הסבתות!! ואחר כך על הסלופס באיטליה, ואז הוא היה חולה, ורק השבוע הצלחנו לארגן מסיבונת.
אז חגגנו יומולדת, ואני הכי אוהבת לנעוץ בבלוג חגיגות כאלו, בטוחה שהילדים יתענגו על הזכרונות המתועדים בעוד כמה שנים טובות. לראות את החור הענקי שהשן החסרה יצרה, או את החיוכים המתוחים מאוזן לאוזן כשהחברים שאתה אוהב כולם סביבך ומאושרים.
הילדים המתוקים האלו, לא גדלו על משחקים ארץ ישראליים :) כל שנה אנחנו חוזרים על אותו קונספט של יומולדת, עם הבצל על הכף, תפוח במים, וכל מה שאני מכירה מילדות. הם מחכים לזה משנה לשנה. בשבילם זה אקזוטי ממש.. לראות את כולם כל כך מאושרים, זה החיים עצמם. החיוכים לא נגמרו, ועם צביטה בלב, אני חושבת מה היה קורה אם היו סביבם עוד 20 חברים טובים. אבל יש להם את הקבוצה שלהם, וזה כבר הרבה יותר ממש שהיה לפני שנתיים.
הנחתתי הפעם. גם על עצמי. לשים את המחשבות שחור על גבי לבן זה לא פשוט.
כמה צילומים אחרונים ששבו את ליבי בשבוע האחרון. לולה, השחקנית בעלת 100 פרסי אוסקר, מנקה את הבית באובססיביות כל היום. מזל בתולה. כל הזמן עם סמרטוט ביד. וגם, שולחן האיפור שסבא בנה לה ליומולדת שש, והרגעים המופלאים שהיא מבלה מולו. החיים בכל עוצמתם.
ואני, אני חוזרת לעבודה. מקדמת את הסדנה החדשה עם דניה בכל המרץ, חולמת על משתתפים סקרניים, ב- outdoor פוטוגני כאן בבולגריה. יהיה נפלא, בזה אני בטוחה. מחכה לכם במייל שלי, לכל שאלה, mylovelymessworkshop@gmail.com ומחכה לכם עוד יותר כאן, לחגיגה האמיתית. מחר, אעלה פוסט חדש בנוגע לסדנה, תשארו בסביבה. אפרת




































































