photography tips and more...

אז מה העיניינים?? מקווה שאתם לא כמוני, ולרגע לא חשבתם שהחיים הרגילים, הכוונה היא כשאנחנו לא בחופש..יכולים להשאיר את תדירות הפוסטים באותה מידה. האמת, שאני מתאכזבת כשאני מגלה שעבר שבוע שלם ועוד לא העלתי פוסט חדש..אולי, במסגרת הרזולושינס לשנה החדשה אלמד סופסוף לתעל את הזמן, וכן לעמוד באחת הציפיות שלי - לתחזק את הבלוג המתוק שלי בדרך הכי טובה, זאת אומרת שני פוסטים בשבוע, לפחות..זה לא עיניין של הספק, זה פשוט אחד הדברים שהכי משמחים אותי, להעלות פוסט חדש, אז למה לא יותר??
קצת קשה להתחרות בפרץ הפוסטים בבלוג ספרה לקראת השנה החדשה, כל האיחולים וההשגות, אז החלטתי לחכות שניה עד שתנוחו קצת, ואז לאחל את השנה טובה שלי-

אני מאחלת לכולנו, להמשיך ולגלות בלוגים מגניבים, שעושים לנו פאוזה אפילו לכמה דקות קטנות ביום. להמשיך להיות יצירתיים, ואיך לא הרבה הרבה אושר ובריאות!!

לחיי חברויות עד - 

 ולחיי ילדים מקסימים, שלא להאמין איזה גדולים הם!!! תראו בעצמכם -

אימא שלי אומרת שאיך שנראה ערב ראש השנה, ככה תראה כל השנה. לכן - חשוב להקפיד על כמה דברים: שהבית יהיה נקי, שתהיה עוגה במקרר, והכי חשוב בעולם: שהילדים יהיו מאושרים-

וככה העברנו לנו את החג. עם  משפחה וחברים טובים, ולא הפסקנו להשתולל על הדשא (של סבתא..אולי בשנה הבאה יהיה לנו דשא משלנו...).ואולי גם בריכה קטנה מפלסטיק, שמעליה ברז. לא בשביל למלא מים, מה פתאום! בשביל לוודא שהטוסיק נקי :)-

ובין כל ההשתוללויות הגדולות, פתאום מצאתי אותו בוכה. ככה זה. עוד רגע מקסים בחיים שלהם. כמובן שהרגעתי אותו ונישקתי אותו מליונים, אבל הדמעות היפות האלו כל כך מרגשות..

ואחר כך לקחתי אותו הצידה, ואמרתי לו כמו שהוא אומר לי: תקשיב לי רגע, הוא אומר: אימא, תקשיבי לי רגע..אז אמרתי לו שלכבוד השנה החדשה אנחנו מחליטים לא לבכות כל כך הרבה. הוא הסכים ומימש, לפחות מ-24 שעות. מילה של ילד.. ולכבוד השנה החדשה החלטתי לשתף אתכם בשני טיפים לצילום. האחד הוא הצילום למעלה - אל תשכחו לתעד גם את הרגעים האלו בחיים. הדמעות. אם הם לא קיבלו מכה, וצריכים עזרה דחוף (...) תעשו איזה קליק שניים לפני שאם רצים לחבק. גם את הרגעים האלו אנחנו רוצים לזכור. והטיפ השני - ידעתם שיש ברשת המון, אבל המון מדריכים חינמיים לצילום ילדים? למה אני מתכוונת? קוראים לזה posing guide תעשו גוגל ותמצאו. המדריכים האלו נותנים רעיונות לפוזות רבות, בצילום ילדים ובכלל. יש גם לחתונות, למבוגרים, ואפילו לחיות מחמד! אני מצאתי את כל העיניין די משעשע, ואפילו יישמתי פוזה אחת שמצאה חן בעיני -

בת של חברים (יפיופה אמיתית!!) שוכבת על אבא שלה ומחזיקה לו את הידים. אני מולה - בגובה העיניים שלה. פיס אוף קייק לביצוע, ובכל הניסיונות יצאו צילומים מגניבים. עוד השגה אחת לשנה החדשה - ליישם! רעיונות מגניבים שאני אוהבת, כבר לא נשארים בגבולות הרעיון. הם מבוצעים!

וכמובן עידכונים לגבי המטבח המהמם שלנו! איזה מזל שהקוראות שלי יודעות הכל! אמרתן איקאה? האמת שהופתעתי ממש לטובה מהמבחר של האביזרים שיש להם למטבחי משחק. והמחיר, הו המחיר! אז קיבלנו מתנות מהממות לכבוד החג והיומולדת של לולה, והמטבח שלנו השתדרג פלאים -

וגם קצת pottery barn, ועוד כמה השלמות קטנות, ולולה ולולי יוכלו להזמין את כולכם לארוחת בוקר גורמה. לבינתיים הם מסתפקים ב- bacon and eggs.

הייתי אומרת שלמה בכלל צריך להשתדרג? זה הכי טעים בעולם!!
אז קיבלתם את כל האיחולים? שבאמת, אבל באמת, תהייה שנה יצירתית, פורה, בריאה ומאושרת לכולכם! אין משהוא שיותר משמח אותי כשאתם קופצים לכאן :)
עידכון קטן - בסוף השבוע הקרוב אפרסם תאריכים נוספים לסדנאות צילום, כאן בבלוג! תתחזרו להתעדכן! xoxo אפרת

random post

התרגשות גדולה. השבוע הזה כולו התחלות חדשות. לגבי לולה, אני עוד לא מרגישה שיש מה לכתוב, הגן בסדר, תודה. אם אתם שואלים אותי הייתי מעדיפה וילה עם חצר 200 מטר, בריכה וג'ימבורי (וגם איזה מטפלת נחמדה) ושהילדים יהיו איתי בבית. חוסך מלא בכיות. אבל במחשבה שנייה.. טוב, זה לפוסט אחר.

השבוע מוקדש בחצי השני שלו להכנות לסדנאת צילום!!! מי היה מאמין שזה יגיע כל כך מהר?? ובכלל, אתם זוכרים איך הכל התחיל?

לפני פחות משנה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. ומאז קרו כל כך הרבה דברים! רק טובים!!! פעם גם אמצא זמן לכתוב על ההתגלגלות של הבלוג. כשאני התחלתי חיפשתי המון סיפורים אישיים של בלוגריות. מה, למה, וכמה.. עכשיו בחיים האמיתיים, ולא אלו שהיו לנו בחופש הגדול, יש פחות זמן. אני צריכה פשוט לתעל אותו. עובדים על זה..
בחמישי הקרוב נפתחות הסדנאות צילום והתחלתי לאסוף כל מיני מקורות השראה שלי כדי להראות למשתתפים. ערמתי מעט ספרי צילום, מעט מגזינים, ואולי עשירית מהספרים של מרתה שיש לי בבית-

קשה להגיד מה ההשפעה הכי גדולה שלי, אבל היא- מרתה סטיוארט בהחלט גבוה גבוה למעלה (לא החלק של הכלא!!!) איך היא קשורה לצילום? בעיני כל מה שקשור לאסטטיקה קשור לצילום. נקודה. אז אני עסוקה בלכתוב לי משפטים חשובים, שחשוב שלא אשכח מהתרגשות..

חוב אחרון שלי מימי בולגריה -  רציתי שסבתא תתפור ללולה שימלה ליומולדת הראשון שלה (אותו יום גשום שנגמר באחורה פנה עם האוטו ומיני חגיגיה אצל סבתא בבית) וכך היה. אבל זו צריכה להיות שימלה עם משמעות! לא סתם.. הכל התחיל כשגיליתי ארגז קרטון בעליית גג עם כל מיני מצעים ישנים. בין כל האוצרות נחו להם בשקט שני דברים: סט המצעים הראשון של אבא של לולה (בעלי..) בתור תינוק בעריסה.. מי היה מאמין? והשני הוא פיסת תחרה של סבתא של סבתא של לולה, אנחנו מדברים על יותר ממאה שנה אחורה, כן? אחד ועוד אחד ועוד שימלה חדשה של גאפ עם גיזרה פשוטה, וזה מה שיצא -

שיהיו לכם חגים שמחים!!!

What the maestro build...

נכון שהמילים מיותרות??? אבל בכל זאת..אני אוהבת לצלם וגם לכתוב, אז יש לי קצת לספר..
עוד בהריון הראשון שלי פיתחתי קרייב גדול למטבח משחק לילדים. עוד לפני שהבנתי בצעצועים שווים לילדים ידעתי שמה שאני הכי רוצה זה מטבח. אדום. בכלל לא היתה שאלה, המטבח של הילדים שלי חייב להיות אדום. אז נכון שעם סב נגר זה היה צריך להיות אצלנו בבית כבר די מזמן (נגיד שלוש וחצי שניפ בערך..) אבל איך שהוא זה לא יצא. בהתחלה זה היה נראה לי בלתי אפשרי להעביר כזה דבר איתנו בטיסה, אחר כך פשוט לא היה מספיק זמן, אחר כך עשינו כמה דברים אחרים, אחר כך סתם לא יצא. הפעם זה הצליח! כבר בתחילה הקיץ התחלתי לתכנן לעצמי עם איזה שלל אני רוצה לחזור. התיכנון היה קצר מאוד. לולה חוגגת יומולדת שנה בבולגריה, וזו היתה ההזדמנות הכי מעולה לבנות לה את מטבח חלומותיה (חלומותי??)..
סבא הוא מוכשר על. סופר סופר מוכשר. אבל יש בעיה. צריך להגיד לו בדיוק מה רוצים. על המילימטר. כי הוא בעצמו אמן ולפעמים הוא מחליט שדברים צריכים להיות אחרת..אז החופש הזה היה מושלם מכל הבחינות. היה לי מספיק זמן לשבת לו על הראש בנגריה ולפקח על יצירת מופת בהתהוות. כמו שכתבתי בפוסט הקודם הכל התחיל מהכיור. בשיטוטים שלי בשוק המקומי חזרתי יום אחד עם הקערה הלבנה והיפה הזו, סתם כי יש לי משיכה לכלים מאמייל, שבדרך כלל אין להם שימוש. אז הקערה עמדה על השולחן בפינת אוכל יומיים וביום השלישי זה קרה. ראיתי את כל המטבח נבנה סביבה, עד לפרט האחרון. אני חייבת לציין שהמטבח כמו שהוא נראה עכשיו הוא המטבח בדיוק כמו שדימיינתי אותו עד לפרט האחרון. שתבינו עד כמה אני מרוצה. וככה עברו ימים ושבועות, וסבא איון בקצב שלו בונה את המטבח ללולה היפה. עם הרבה הרבה אהבה. בין לבין מצאנו את כל האביזרים בשוק, כולל את הכפתורים מהפלסטיק שכשראיתי אותם אני חושבת שהחסרתי פעימה. מי היה המאמין שבעיר הקטנה והרחוקה הזו אני אמצא את הכפתורים המושלמים האלו? ומתג ההפעלה.. טוב, כדאי שאפסיק, גם ככה ביום שהוא היה מוכן לא הצלחתי להרדם בלילה ופשוט ישבתי ובהיתי בו (במטבח..) עד מאוחר. את ההתגשות של הילדים אני לא אתחיל אפילו לתאר..
היצירה של סבא  תשמח את הנכדים עוד הרבה הרבה שנים, ואני כבר זוממת על הפרוייקט הבא. זה פשוט מדהים מה אפשר ליצור מעץ. אני מצהירה בהחלטיות שזה החומר האהוב עלי בעולם! ושסבא איון הוא הסבא המוכשר בעולם!

עכשיו כל מה שנשאר זה לצייד את המטבח בכלים שווים. אני במצוד!

כמה זה מספק ליצור דברים בידיים..אז הפרוייקט הבא כבר מתגלגל לי בראש. אני חייבת דירה/חדר/או לפחות ארגז מהמם מעץ כדי לאחסן את כל התחפושות של לולי..מיד כשחזרנו סבתא השניה, כאן בארץ ידעה בדיוק איך לשמח אותו, ומה עושה אותו הכי מאושר. היא קלעה בול -

ולולה? היא כבר הולכת לגן יומיים רצוף (בפעם הראשונה!) אבל זה סיפור לפוסט אחר לגמרי..
זהו! אנחנו כאן, בתל אביב, מוצפים בחוויות מהקיץ, מוכנים לחזור לקצת שיגרה  :)   xoxo

As time goes by...

זהו, כמעט נגמר. עוד כמה שעות אנחנו על המטוס בדרך הביתה. אין לי מילים לתאר את החופש הכי מושלם שהיה לנו בעולם. פשוט..אין מילים. החוויה היתה כל כך עשירה, וזו הפעם הראשונה שלנו כאן ארבעתנו (!) וזמן כל כך ארוך. חודשיים שלמים ספגנו את כל הטוב שסבא וסבתא נתנו לנו. את כל החום והאהבה שבעולם, שלא להתחיל לדבר על פינוקים..נחנו ושבענו כמו מלכים.

השינות שלנו היו כל כך מתוקות. צברנו כוחות לפחות לעוד עשרה חודשים, עד הפעם הבאה שנבוא לבקר. החגיגות שלנו כאן היו אדירות, לרגע לא נחנו, כל סיבה היתה סיבה למסיבה. סבתא לימדה אותנו כמה חשוב לחגוג ולהנות עם המשפחה, ולא חיפפנו בשום הזדמנות. כל המשאלות שלי ליומולדת של לולה התגשמו, ושום דבר לא היה קורה אם סבתא לא היתה משתפת פעולה. האנרגיות שלה זה משהוא לקנא בו.

בבוקר של התאריך האמיתי של לולה התעוררנו ארבעתנו (אמא אבא לולי ולולה) בעשר וחצי, ככה סתם התפנקנו עד מאוחר, כנראה שידענו שסבא וסבתא מתכננים הפתעה. כל הסלון היה מלא בבלונים צבעוניים עד התקרה, הכל היה נקי ומסודר, וריח של עוגות הציף לנו את הלב.

לולה הגדולה לא האמינה כשראתה את כל הבלונים היפים האלו, שכולם היו שם במיוחד לכבודה. לקראת סוף היום סבא הציע להפריח את כל הבלונים בשמים, ואני ביקשתי משאלה גדולה לכולנו.

בערב, אחרי המקלחת ולפני השינה, סיימנו את מסכת החגיגות  שנמשכה קרוב לחודש.. החלטתי בעקבות ההצלחה המסחררת של העוגה מהמסיבה להתחיל מסורת משפחתית. כי לכל משפחה יש את ההרגלים שלה, וכדאי להתחיל אותם מתי שהוא. סבתא אופה כבר קרוב ל-35 שנה את אותה העוגה המדהימה שלה לימי ההולדת של הילדים. מאז שלולי נולד וכשהיא איתנו בימי הולדת אז גם אנחנו זוכים לטעום ממנה. גם כאן היא אפתה אותה ללולה למסיבת יום ההולדת שלה. אבל בתאריך האמיתי אני אפיתי את העוגה שלי. בוסטון קרים פאי. כשהייתי בהריון עם לולי בניו יורק זה היה הקרייב הכי גדול שלי. לא סתם עליתי כפול במשקל מההריון השני:) וככה נולדה לה מסורת...

והשימלה הזאת עוד תקבל פוסט נפרד משלה. אחרי הכל היא השימלה הכי מכובדת שיש ללולה בארון נכון לעכשיו ולעוד מאה שנים קדימה.
בחודשיים שלי כאן צילמתי עשרות של ג'יגה של תמונות. לא חושפת כמה עשרות כדי שלרגע לא תחשבו שכל מה שעשיתי הוא רק לצלם. עשיתי המון דברים אחרים אבל כשהראש רגוע יש את האיזון הנכון לעשות את כל הדברים שאוהבים, ושום דבר לא בא אחד על חשבון השני. מצאתי לי כאן זמן בעיקר להנות מהמשפחה ומהילדים, ונראה שגם לצלם בין לבין. לפעמים יש לי הרגשה שהילדים רואים את המצלמה כחלק מהפנים שלי..אולי בגלל זה לולי הקטן והמוכשר כבר מתחיל להראות ניצנים של "צלם". באחד הימים שלנו בכפר אצל חברים הוא מצא חתול, צילם אותו, ולא שכח להראות לו את התוצאה. יש הוכחות -

ואז הוא אומר לי אימא, סת'כלי עליי שניה-

וזהו, היה ברור שכל מה שבא לי לעשות עכשיו זה ללכת לקנות לו מצלמה. אז זה לא קרה בדיוק באותו רגע (אילוצים טכניים) אבל בהזדמנות ראשונה מצאתי מצלמה משומשת שיכולה להעסיק אותו לבינתיים, כמו של גדולות, ככה הוא אומר. הכוונה היא כמובן כמו של גדולים, אבל בחיים שלו הצלמות הן נשים.

צרוף מקרים שהוא לובש את אותה החולצה. זה צולם בהפרש של שבוע לפחות.. דרך אגב, אם מישהוא מכיר מצלמה אמיתית עם מסך LCD אחורי לילדים, אשמח לשמוע המלצות :)
וככה העברנו לנו קיץ שלם במזרח אירופה בלי לשים לב בכלל. הזמן טס לנו כמו הבאט מוביל של באטמן. כבר כמה פעמים כתבתי פוסטים ב-8 חודשים שהבלוג הזה קיים (!) על התקופות שלולי עובר בחיים. כמו תומאס הקטר, בוב הבנאי וחברים. הקיץ הזה היה שייך לבאטמן ללא ספק.

כשהסתובבנו כאן ברחובות בעיר, לפעמים אנשים היו צועקים לנו מרחוק, בעיקר כאלו שאנחנו לא מכירים - מה קורה באטמן??? איך שהוא הוא הפך כאן לשיחת היום, הרי לא כל יום מגיע לעיק באטמן אמיתי עם מסיכה וגלימה, ומסתובב פרא בפארק. באחד הימים חברה הזמינה אותנו להטבלה של הבן שלה בכנסייה. אף פעם לא הייתי בטקס כזה וזה סיקרן אותי אז הלכנו. אנחנו נכנסים, והחברה אומרת לי שהיא כל כך שמחה שהכומר הספציפי הזה מטביל את הבן שלה, כי הוא גר בברלין ויצא שהוא במקרה בעיר, והם חברי ילדות. ובפנים, בתוך השקט של הכנסייה, פתאום הכומר ניגש ללולי, ובעיברית צחה שואל אותו - מה קורה, באטמן?? !!!!!!! מסתבר שהוא נתקל בו עם סבתא כמה ימים לפני בפארק, עם התחפושת, והם דיברו קצת, ובכלל העיר שהוא הכי אוהב בעולם היא תל אביב..עולם קטן. אז הוא היה בתקופת הבאטמן שלו, והיא היתה בתקופת ה - אימא, אני לא עושה לך חיים קלים בלצלם אותי. פשוט ככה. לא היה קל לצלם אותה. היא סופר זריזה..

וככה עבר לו הקיץ, קראנו ספרים -

וטיילנו המון-

וחוינו, ובעיקר גדלנו. הילדים שלי גדלו. היא כבר מתעניינת בנעליים.

ומהפוסט הבא, הימים יהיו ימי תל אביב. אני כבר יכולה לתת הצצה קטנה מהפוסט הבא. הוא יספר לכם על הפרוייקט הגדול של הקיץ. אנחנו חוזרים מכאן עם שלל רציני ביותר. לא לבעלי לב חלש. רמת היופי היא עצומה. יכתב מתל אביב, אבל הנה הצצה-

וטיפ קטן להצלחה בצילומי ילדים- תנו להם ליצור את הרגע. זה מה שאני עשיתי במשך חודשיים. ונהנתי מכל שניה.

אני מקווה שהנעמתי את הזמן שלכם, איפה שלא הייתם בקיץ, מצפה לעוד המון פוסטים יצירתיים, ובעיקר לחויות חדשות עם המשפחה. סבא וסבתא, אתם הכי הכי בעולם, אנחנו אוהבים אתכם עד השמיים ובחזרה. עוד שניה אנחנו עוד פעם כאן, הקיץ הבא ממש מעבר לפינה. נשיקות!!!