10.3.19

True MESS.

שקועים עמוק בחורף הבולגרי שלנו. את השנה שלנו אנחנו מתכננים לפי העונות. החורף, הלא קצר כאן, בדרך כלל מוקדש לבית. נשארים בסביבה. בשנה שעברה זכינו לטיול מדהים בהודו, בשיאו של החורף, גנבנו חודשיים של שמש וים בגואה. גם השנה רצינו קיוינו, תכננו, להיפגש שוב עם המדינה המיוחדת הזו, אבל איך שהוא, זה לא התממש. כמו שזה בטח ברור לכם, ועדת טיולים בבית הזה זו אני. בויאן לא נדבק עדיין בחידק התוקף הזה, שמעיר אותי לפעמים באמצע הלילה עם משאלת לב חדשה, לצאת להרפתקה שם! ושם! ושם! לנדוד, לאתגר את המשפחה, להתמודד, לנשום אויר רחוק וזר.

אנחנו רואים את ההתנהלות הזו כחלק לגמרי מובן מאליו בחיים שלנו. אנחנו חופשיים לגמרי להחליט מתי נצא להרפתקאה הבאה שלנו. וזה מבורך. מחפשים צידוקים לחיים האלו שהחלטנו לתת למשפחה. כן, בחיי. לא שבאמת יש לנו ספקות במה שאנחנו עושים, והאמת שעם הזמן הבטחון המנטלי בדרך שבחרנו רק הולך ומתגבר. אבל טבענו כשאר בני האנוש. מחפשים אסמכתות, מחפשים פידבקים, מחפשים תשובות. תאוריות זה לחסרי נסיון, לנו יש שני ילדים, והמשקל על הכתפיים שלנו עצום. והנסיון שלנו הוכיח שתמיד יש מישהו, אי שם, במשפחה הקרובה, במעגל החברים שאנחנו אוהבים, באנשים שמצטלבים בדרכנו ואנחנו מעריכים, שכן, נרצה לתת להם את המשנה האמיתית שאנחנו מאמינים בה, לספר את הסיפור שלנו ממקום אמין ושלם ובוגר, ונרצה שאותם אנשים יכבדו אותנו ואת ההחלטות שלנו, זה עוזר לנו כשאנחנו מנהלים שיחות, שמחדדות את הדרך שלנו, ולא מנסות להדחיק שבחרנו אחרת, אחרת מאוד, בחרנו להיות מועדים לביקורת כל רגע. דווקא בשנה האחרונה בחרתי במודע לשתף פחות. אולי זה נבע מההשלמה והבטחון שאני מרגישה, שאנחנו מצליחים לממש.
בחודשים האחרונים עברנו כל כך הרבה מדינות, טיילנו באירופה עם מטרה. כל טיסה שתפסנו היתה בעלת משמעות, היתה סיבה. הילדים מתחילים להיות הרבה יותר מעורבים בקבלת  ההחלטות בבית, שלפעמים, אם זה תלויי בי הן מאוד אימפולסיביות, מהירות ונחרצות. ופתאום, הילדים הופכים לבעלי דעה משפיעים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מתכנסים סביב השולחן בארוחות ערב, ומהנלים שיחה בוגרת עם שני ננסים, שלפעמים מטילים וטו, ולפעמים נלהבים ומובילים אותנו למקומות שלא תכננו לעצור בהם. זה אושר לא נורמלי, לחלוק איתם את המחשבות על איך לחיות את החיים. איך לקבל החלטות, איך לסמן מטרה, ולהגשים.
בחודשים האחרונים טילנו לא מעט, ואני כאן כדי לסדר עבורנו את הזכרונות, את הרגעים הנפלאים שהיו לנו בכל אחד מהמקומות שביקרנו בהם.

הגענו לברלין אחרי התשוקות שלנו. ככה זה תמיד עובד. לבויאן היתה תערוכה נפלאה עם חבר ותיק בגלריה ברלינאית, וזכינו לבקר את העיר הנפלאה הזו בפעם הראשונה לכולנו, וממש התאהבנו. ידעתי מראש  שצפויות לנו נסיעות רבות בתקופה הקרובה, ודי נלחצתי לאבד את העורק הראשי שמוליך את שגרת הלימודים שלנו. אז תקפנו את זה בויאן ואני מהכיוון ההפוך. הילדים הרגישו הנאה צרופה בכל רגע ורגע שהיינו שם, ואפילו לא שמו שתוך כדי דחפנו לימודים של שבועיים. יש אצלנו כמה נושאים פופולרים בבית, אחד מהם הוא מלחמת העולם השניה, אל תשאלו אותי למה.. עדיין לא ברור מאיפה זה התחיל ולמה. בברלין, היתה לנו הזדמנות לדבר על אותה מלחמה, ובפעם הראשונה לדבר על השואה. זו לחלוטין לא פסקה בפוסט של מי לאבלי מסס, להסביר איך עשינו את זה, אבל זה היה מרגש ומרתק. לכולנו. היו גם המון דיבורים על ברלין החצויה, החומה, וככה גלשנו לפוליטיקה ובחירות בישראל, והדיבורים לא פסקו במשך שבוע. אנחנו לומדים השנה על אקלים, בתי גידול, ביוספרות, וכו׳ וכ׳.. וביקור האקווריום המדהים של ברלין כיסה כל כך הרבה חומר עיוני שלמדנו עליו, בעיקר שתי הקומות העליונות, הקומות התחתונות עם יצורי המים היו יותר בשביל החויה החד פעמית וההתלהבות ההויזואלית.






הילדים שלנו הכי לא עירוניים. החוויות שלהם בעיר כמו ברלין הן דיסנילנד הכי גדול ומגשים שאפשר. פתאום הכל נגיש, יש כל כך הרבה אופציות, מה לאכול, איפה לבלות, בא לנו לראות זוחלים? מוזיאון לגו? מסעדות? הכל יש.. כמה שזה הפוך מוידן, העיר המנומנמת שאנחנו חיים בה. אני מאוד מעריכה את הגיחות האלו של המשפחה לערים גדולות, מוצאת את המינון הזה כל כך נכון ומדוייק. אחרי לא מעט של שנים בניו יורק (בלי ילדים), אני חושבת לעצמי, אם הכל היה כל כך נגיש כל הזמן, מתי היינו מספיקים להתרגש ולהתלהב מביקור במוזיאון טבע? מתערוכה? ממסעדה טובה? אני זורקת לפוסט הזה באהבה את הצילומים שלנו מברלין. לפני הכל, ממש לפני הכל, הבלוג הזה הוא של המשפחה שלנו. זה ספר הזכרונות הכי טוב שיש..















סימנו בברלין, אחרי תערוכה נפלאה של בויאן, חזרנו לבולגריה לכמה ימים שבהם צילמתי לנורה חברתי את הקולקציה החדשה שלה. הפעם נסענו קרוב, לסרביה. בקתת סקי חמימה, מקום שאנחנו חוזרים אליו כל שנה כבר ארבע שנים. שוב, גררתי את המשפחה, למה לא לנצל יומים בהרים של סרביה?



ארזנו את הקולקציה שלה, את הילדים שלנו, ועוד כמה בנות מקסימות, וזכינו לשמיכת שלג לבנה עצומה! כל המרחבים היו מושלגים, תכננו לצלם בתוך הבקתה, וממש לא היינו צריכות את זה. משפט שאני כותבת כבר בפעם המליון - שום קונספט, לוקיישן, סטיילינג לא יכול להתחרות בטבע. קחו ממני טיפ חינם. מחפשים קונספט לצילומים? תחשבו על עונות השנה. תחשבו על החוץ. משם הכל יזרום בשפע. שפע אמיתי, שנמצא רק בטבע.
בקושי הספקנו להתאפס על השעון המקומי, ותפסנו טיסה לאיטליה לפגוש את אימא שלי. ללולי יש יומהולדת, וכמו בשלוש השנים האחרונות אנחנו חוגגים לו באלפים. זו לגמרי חופשת הסקי החלומית, שבוע בשנה שמחכים לו כל השנה. המעטתי בצילומים באיטליה, נשאבתי כולי לחופש הנעים עם המשפחה ועם אימא שלי, ולמדרונות שהשאירו אותנו עסוקים עד השקיעה כל יום.






אימא שלי המשיכה איתנו חזרה לבולגריה, לדאוג לילדים כשאני תפסתי עוד טיסה! לחברה האהובה שלי בלונדון, סידרתי לי גיחה קצרה, יומיים הכי מפנקים שהיו לי בשנים האחרונות.. כמה שלונדון היתה טובה, כמה שכיף עם חברות כאלו מדהימות.. בהחלט היה קצר מידי, ומאז אני עם האצבע על הריפרש, ממשיכה לחפש כרטיסים ב-10 יורו ללונדון. כן, זה מה ששילמתי בינואר!


ככה זה כשמטיילים עם ארכיטקטים. מגיעים למקומות הכי מרתקים בלונדון..
ומשם.. טיסה למרסי, לפגוש את אלישה, בפעם הראשונה. על היומים המדהימים במרסי כתבתי פוסט ארוך ומפורט. והכל לכבוד סדנת צילום מרגשת שתקרה בכפר קטן בפרובנס ב-6 ליוני. קליק על הקישור הזה, ואתם צעד אחד קטן מלהצטרף אלינו..
הביתה, לשיגרה המבורכת, זו שאני כמהה לה כל הזמן. כמה שזה נשמע מופרך, שגרה היא העוגן האמיתי שלי. אני אוהבת ומעריכה שבועות טובים בבית, שבעצם נוצרו עבורי כדי לצבור אנרגיה למסעות הבאים :) דיסוננס? לא. מזל סרטן לא קלאסי, אבל בהחלט עם שורשים מכובדים..
בבית טוב לי. בבית אני מארגנת את המחשבות, חולמת בהקיץ. בבית יש לי את המיקסר שלי והווי פיי שלי. הספרים של הילדים, העציצים, המצעים הנעימים, השייקר  והגינה. הפרחים והציפורים שלנו, שאני באמת מאוד מתגעגעת לנוכחות שלהם כשאני רחוקה להרבה זמן. הנוחות והנעימות של בית, של כל בית. התוכנית שכולנו רואים יחד כל ערב, הדנובה שהיא תמיד שם, למי שרוצה להעלם לשעה, כל מה שמשרה בטחון. אני כמהה לכל הדברים האלו, וכשיש לי אותם, אני מרגישה נוח להתחיל לרקום מזימות.. ככה בויאן אומר. רוקמת מזימות בבית.
היכולת להתעורר בוקר אחד, ולהניח בצד את כל הלימודים, את כל המחויביות, לנסוע שעה אחת לאגם  הגדול שבגבול סרביה, ולבלות יום שלם עם המורה שלנו לאנגלית, מיקל. לראות את הילדים לומדים לדוג, לראות אותם מסתקרנים, מתרכזים, מתכנסים, מצליחים, נכשלים, צוחקים. ואז שוב לחזור הביתה, ואני שמה לב שהשגרה אכן מבורכת, אבל חייבת להיות מנוקדת בהרפתקאות. אפילו קטנות. החלטתי לחזור ולכתוב בתדירות גבוהה יותר בבלוג. שכחתי כמה זה מספק, כמה זה חשוב לי. כמה הימים האלו שחולפים, שלא בהכרח נראים סופר יוצאי דופן, אותם ימים של דיג ובטלה על גדות אגם שכוח אל בבולגריה, אלו הם הימים שארצה מאוד לזכור. תראו כמה הם יפים-





הרשתי לעצמי פוסט מבולגן על טהרת מי לאבלי מסס.. אם אהיה עקבית יותר, אוכל לעדכן בזמן, ואהיה מרוצה יותר. משהו שאני עובדת עליו  חזק. מנסה גם לומר לעצמי שלא כל פוסט חייב להיות סיפור שלם. לא כל פוסט הוא התחלה אמצע וסוף, ואם מתחשק לי להעלות רק כמה צילומים ומעט מילים זה גם בסדר. רגע, את מי אני מנסה לשכנע..? כנראה את עצמי. בואו נראה אם זה יעבוד. מאתגרת את עצמי לכתוב פוסט חדש כבר מחר. אחד קצר, עם רגעים שחשוב לי לשמור. עם תחושה אחת, הרהור אחד, מנגינה אחת. משהוא מידי, מקומי, לא גדול, משהוא של הלב. ואולי ככה, אצליח לעזור לעצמי, להתמיד בכתיבה בבלוג. לא להלחץ מהעומס שמצבר. כי את המצלמה אין מצב שאניח בקרוב, היא ממגנטת אותי אליה כל שעה מחדש, ומסת הצילומים שלי תמיד אבל תמיד מגיעה עם מילים, ומישהו כבר צריך לעשות כאן סדר!
נתראה מחר? ומחרותיים? וככה, בתכיפות גבוהה יותר בעתיד הקרוב?
ד״ש מרגע לפני שהאביב מגיע. תשארו בסביבה, יש לי הרשגה שעוד שבוע בערך יגיע הצילום השנתי של ישל פריחת השזיף.. מרגש!
וכמובן, מזל טוב ללולי. ה-10 המושלם והעגול שלנו.

2 comments:

  1. לקרוא את הפוסט שלך זה כמו לקרוא ספר מסע. תודה!

    ReplyDelete
  2. כיף שחזרת לכתוב... התגעגעתי

    ReplyDelete