שלא תטעו. אני מתרגשת לקראת כל סדנה בדיוק כמו אחרונת המשתתפות. בדיוק כמו המיילים שאני מקבלת מהן לקראת המפגשים שלנו, כמו - אני לא מאמינה שאנחנו אוטוטו יחד במרוקו! או כמו - זו ממש הגשמת חלום בשבילי, או כמו - כמה חיכיתי לרגע הזה, אז כמוהן בדיוק אני.
וכמו אחת שחולמת והחלום שלה מתגשם, אין ילדה יותר קטנה ממני.
אמנם קפצתי לביקור קצרצר החודש במקום המרתק הזה, אבל בפעם הבאה שאהיה שם זה יהיה עמוק יותר. אגיע לפרובנס בשביל סדנה מיוחדת יחד עם אלישה, ואורחות נפלאות, וזה הזמן לספר לכם שנותרו 3 מקומות בלבד, והם יכולים להיות שלכם. אם תעזבו את הכל ותגידו את זה. את זה אני רוצה. וזה לא כל כך מופרך, ולא כל כך רחוק, ייתכן שתצטרכו לעשות ויתורים מסוג זה או אחר, אבל זה לגמרי בר השגה. כמו תחילתו של כל חלום.
זה לא סוד שאנחנו מקיימים חיי אמנים. בויאן הוא צייר, ואני, טוב, לא ממש אמנית פר אקסלנס, ברחתי מהנישה של גלריות ותערוכות אחרי ימי בצלאל הלא פשוטים, אבל בהחלט ימי סובבים סביב המדיום האהוב עלי מכל - הצילום. העשיה, ההתעסקות, הסביבה שלנו, כל אלו טומנים בחובם קשר בלתי ניתן לפרוק בין מי שאנחנו, לבין היום יום שלנו. ארוחות הערב שלנו יכולות לסוב סביב הטרק החדש של מרשמלו, לבין שיחות על גוגן, בין פורט נייט לחדרי חושך ופיתוח פילם (הילדים כל כך אוהבים סיפורים מהעבר שלנו..) בין נחשים ומאריה קאלס. ואני אוהבת את הורסטיליות הזו, את הפתיחות שהילדים למדו לכבד, ואני מרותקת לאופן שבו הם בונים את תחומי העניין שלהם לאט לאט, כל אחד בנתיב שלו. הייתם חושבים שאצלנו כל היום מציירים, ובטח הילדים מציירים מאוד יפה. אז כן ולא. לא כל היום מציירים, ולצערי בשנה האחרונה הרבה פחות מקודם. אהבה לציור בהחלט קיימת אצל הילדים, אבל היא מגיעה עם הטייטל של אבא צייר מוכשר במיוחד. אבא סופרמן צייר. ואולי זה דווקא גרם לרגרסיה בשנה האחרונה, כשהם הפכו בוגרים יותר, מודעים יותר. אולי הדרישות של בויאן מהילדים קצת הכבידו עליהם. וכן, שניהם מציירים מאוד יפה. מאוד. כשהם מציירים.
מהיום שרכשתי כרטיס טיסה לפרובנס, והבנתי שאולי כולנו, כל המשפחה נמצא את עצמנו בקרוב בחבל ארץ עמוס הסיפורים ונקודות ציון היסטוריות כאלו ואחרות, שינסתי את המחשבות שלי, והתחלנו ללמוד יחידה שלמה שעוסקת באימפרסיוניסטים. והפוסט אימפרסיוניסטים. כמה פעמים כתבתם לי ושאלתם, איך אנחנו מחליטים מה ללמד את הילדים, האם אנחנו עובדים מול קוריקולם מסויים, איך זה בעצם עובד? אז הנה התשובה. בגדול יש כמה יחידות מרכזיות שאנחנו מתכננים לילדים לשנה קדימה, ואם נרד לרזולוציות נמוכות יותר, שם בעצם קורות ההחלטות, אז הנה לכם. אמא נוסעת לפרובנס, יתכן שכולנו נסע יחד בהמשך, זה הזמן להתכונן. ותוך כדי, ליצר יחידת לימודים לילדים מקיפה (יותר או פחות, הם בכל זאת בגילאי 10,7).
וכשנסע לפרובנס, נתרגש כבר בדרך לקראת המראות העוצמתיים שעד כה רק דיברנו עליהם, או ראינו בספרי אמנות. אולי יתמזל מזלנו ונבקר בארל, אולי ניקח כן ציור ונתישב אל מול הסאן ויקטוריאן או עליו. אולי נרד לריבירה ונביט דרך חלונות אל המים הכחולים של מאטיס. והכל יתחבר, והלימודים יהפכו לחוויה ממשית, ונזכה לאותו משב רוח עוצמתי שילכלך את הרגע בכתמי צבע ממשים. וככה לימדנו את הילדים, וזה מה שלמדנו, וזה מה שעשינו, וזה היום יום שלנו, וכמה טוב שכך.
כמו שאתם רואים, שבוע מאז שהתחלנו ללמוד על וואן גוך, הגיעה הפינאלה, הילדים בקיאים בסיפור חייו, בדמויות המרכזיות, במקומות החשובים, וביצירות המרגשות. הם שניהם מאוד מעריכים את וואן גוך, ומרותקים אל מול הציורים השובים, והעוצמתיים שלו. הבוקר, בלי שום יומרות, בלי שום ביקורתיות מצידנו, כל אחד מהם בחר את היצירה שרצה להעתיק. אפילו לא פתחנו מחברות הבוקר, לא תרגלנו חשבון (אלוהים!!) הבוקר התחיל עם רישום פחם על קאנוס נקי, והסתיים בתחושת גאווה עצומה של שניהם. איזו זכות עצומה יש לנו, לבויאן ולי, לנסוע עם הילדים לפרובנס, ולהחיות את המילים וכתמי הצבע בכל אחד מנימי גופינו.
אני כנראה משוחדת, מקווה שלא הלאתי אתכם במילים שלא מדברות אליכם, אבל התקופה הזו, המקום הזה, האמנות הזו, זה מה שעושה לי את זה. כמו ילדה עמדתי דומעת בברלין לפני חודש מול כמה יצירות שגרמו לי להחסיר פעימה. ואני מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע הזה, כמו שיובל בעלה של אלישה חידד לי: לעשות מעשה ואן גוכי.
וכמובן, הפרחים כולם לבויאן היום. איש אהוב ומוכשר שלנו.
באינסטגרם שלי יופיעו היום סטוריז עם וידיאוים מהבוקר. שווה להציץ! mylovelymess
very good!
ReplyDelete