Timeline.

אני מאוד רוצה לשבת ולכתוב פוסט, ויש לי כל כך הרבה מה לשתף, כל כך הרבה תמונות מהחודש האחרון, שבו בעצם, כמעט ולא עשינו כלום.. אבל לא ממש. כי כשאני ממיינת את התמונות לפוסט אני רואה שהים שלנו נראה ממש ממש סוער, ועמוס, מה שלא בהכרח נכון. המציאות אולי קצת משתקפת אחרת. הימים האחרונים שלנו כאן, מאז שחזרנו מאיטליה מבורכים בשיגרה של משפחה, שלומדת בבית. נכנסנו לקצב למידה עם הילדים, קצב טוב, שמניע את עצמו. התקופה הזו היא לא מה שציפינו שתהיה. ציפינו לחורף כבד כמו בשנה שעברה, ולעומת זאת קיבלנו הרבה ימי שמש, עם שעות ארוכות בחוץ. 
בגדול אני מרגישה שאנחנו בחצי תרדמת חורף. עושים, אבל לא באינטנסיביות. עובדים, אבל גם נחים המון. כל המשפחה מתרגשת לקראת האביב. אנחנו מתחילים לרקום חלומות, והחוויות כבר מדגדגות לנו מתחת לבגדים. אני לקראת נסיעה לארץ, להעביר סדנה יומית, אתמול התבשרתי שמחכה לי עוד עבודה סופר שווה מרגשת ויצירתית בשבוע שאני בארץ, ואחרי זה הסדנה כאן בבולגריה. הסדנאות אמנם מלאות, אבל אני ממליצה לעקוב כאן אחרי הפרסומים בסופ״ש הבא... משהו חדש לגמרי עומד לקרות, והוא כמובן יהיה עטוף בים של אהבה... 
והפוסט? ואנחנו? הימים שלנו? שום דבר שאי אפשר לתאר בארבעים ומשהו צילומים.. 

הרבה קורה סביב המטבח. המטבח מחובר לפינת האוכל, ושם אנחנו לומדים. הבקרים מתחילים שם. ידים קטנות כמעט ותמיד מוכנות לעזור, מחפשות עוד משהו לכבוש בממלכת העצמאות.. 

הדנובה. לאחרונה היא ממש ממש גבוהה, ואי אפשר לרדת לקו המים. הדנובה היא המרכז של העיר כאן. אמנם היא לא נמצאת פיזית במרכז, אבל חוצה את העיר לכל אורכה, ואי אפשר בלעדיה. לא עוברים יותר מיומים, ומרגישים את הצורך להגיע אליה, לראות מה קורה. על האוניות יש מסעדות קטנות, ובגדה שלה יש מלא אבנים שנזרקות למים. כבר כתבתי, אי אפשר בלעדיה. 

אימא שלי כאן, היא באה לביקור קצר. זה תמיד קצר מידי. היא אומרת שאין לנו צעצועים בבית. זה קצת נכון וקצת לא נכון. תלוייי מה זה צעצועים, לא? וחוץ מזה, הסברתי לה שחגגנו כאן  ימי הולדת לילדים, וקיבלנו לא מעט גושים של פלסטיק מהסוג הרע ביותר. מבחירה, הילדים מתעלמים מהחפצים האלה. אפשר למצוא אותם מאופסנים באיזה ארון בבית. אנחנו משחקים בלגו. קוראים. מציירים. יש לנו מלא חיות צעצוע. טירה אחת. וקוביות ובולי עץ, שמהם אפשר לעשות הכל. וזה המון. 

שלושת הצילומים האחרונים לא יצאו משהו, אבל הרגע היה מדהים. את הסופרמן הזה לולי בנה בעצמו בנגריה. העיצוב כולו שלו, עזרה בחיתוך הוא קיבל מאבא. ככה עבר לו יום שלם בנגריה, ובסוף הוא יצא עם סופרמן. שמתעופף לו בבית. מתחת לעיר מחתיכות של עצים, ומכוסות קרמיקה, עם תוכי אחד שלא מפסיק לנקר.. 

ועוד הרבה רגעים קטנים בזמן, שאני לא רוצה לשכוח.
אז אמנם הסדנאות הקרובות כבר מלאות, אבל אתן כבר מכירות אותי. תמיד חייבת להיות בתזוזה. לא נותנת לראש מנוח. זה קצת טוב וקצת רע אני מניחה. אולי זו הסיבה שאני כל כך מתענגת על הרגעים האלה כאן בפוסט, קטנים, בלי הרבה תזוזות. פשוטים. נעימים. אבל לא הייתי מרגישה שלמה עם עצמי אם לא היה גם את הצד השני. אז כן, משהו חדש מתחיל לקרות ממש עכשיו, הלוואי שנהיה כבר כולנו ברגע הזה של השיתוף. אוטוטו זה יקרה, ואני מבטיחה, אתן לא תשארו אדישות לזה..

Let them be.

עוד חוב קטן ואחרון מהסדנה האחרונה, שהצטרף לו לפוסט קטן על האיטיות הזו שאני כל כך מעריצה, ולצערי לא תמיד היא נוכחת.. 
הסשן האחרון בסדנת כריסמס שהיתה, היה סביב קפה. בכלל קפה זה עניין ענק אצלי כאן בבולגריה. אין לי איפה לשתות קפה כמו שצריך. וזה חסר לי ממש. אין כאן בתי קפה היפסטרים שמכינים הפוך מעוצב, ובכלל, לנסות לבקש כאן מבית קפה מקומי שיכין לי הפוך, זו ממש בקשה מוזרה, ובטח שלא לצפות למשהו שמזכיר את הכוונה המקורית. בדרך כלל יגישו מנת אספרסו (ארוכה מידי מידי..) בכוס פלסטיק חד פעמית, שאני תמיד בטוחה שהיא תימס לי בין האצבעות, והחלב יהיה חלב עמיד, גבעה מלאה באויר ובועות בצבע לבן רותחת מידי ששורפת את הלשון. אני לא באמת מתלוננת, כי המצב מוכר לי ואחרי שנה וחצי למדתי להשלים איתו (בערך..). וכן, אני יכולה לקנות מכונת אספרסו, אבל איך שהוא זה לא העניין. לשתות קפה טוב בחוץ זה מה שחסר לי. הטקסיות הזו סביב ההזמנה, ההכנה, השיחה מסביב, החברה. 
וזה היה מתבקש להיות חלק מהסשנים בסדנה האחרונה, במיוחד אחרי שהזמנתי לי את ה-Chemex המפנק והחדש שלי :) אז גם יש עכשיו קפה מעולה בבית, וגם יש את הטקסיות שאני כל כך אוהבת.. אני הכי ממליצה לכם לקרוא קצת על הקונספט שמאחורי מכשיר הזכוכית המושלם הזה, שבכלל מוצג ב- MOMA כאחד מפרטי העיצוב המפוארים של המאה הקודמת. הרבה כימיה מעורבת בתהליך, והקפה שיוצא ממנו, קשה להסביר כמה הוא יותר טעים, ארומתי ונכון מכל קפה אחר שטעמתם.. אז החזרתי את הטקסיות של הקפה לחיים, והצלחתי להאט עוד פעולה אחת בסדר היום. במקום להכין נס קפה בשניה וחצי, ולשתות אותו בדקה, אני מכינהקפה ב-5 דקות (הזמנים מדודים כמו גם הגרמים. צריך טיימר ומשקל כדי להפיק את הקפה האידיאלי) ומשתדלת לשתות אותו לאט לאט שלא יגמר.. מי באה אלי לקפה :)? 

נורה החברה הבולגריה שלי כמובן התנדבה למשימה, ודייקנו את הקפה והיה ריח מעולה בכפר.. 
וכל פעם שאני מכינה לי קפה מחדש בכימקס שלי אני משתדלת לעשות את הדברים לאט. לעצור שניה, להאט את הקצב. עם כמה שהחיים שלנו כל כך (אבל כל כך!!!) הרבה יותר רגועים כאן, גם לנו קורה שאנחנו נכנסים לסיחרור, הוריקן של פעולות, שיכול להמשך אפילו כמה שבועות. ככה נראה לי שייראו חודשי מרץ ואפריל שלי, ובגלל זה אני ממש ממש ממש מאטה עכשיו, ומשתדלת להיות הצב במרוץ הזה. אני די בטוחה שהמרויחים הכי גדולים מזה הם הילדים. 

המזג אויר כאן משוגע לחלוטין. לפני שבוע היו כאן מינוס 15 מעלות עם מטר שלג, והשבוע כמעט ומתנו מחום עם 15 מעלות פלוס, ובימים מסוימים זה גם הגיע ל-19 מעלות פלוס. קשה לתכנן את הימים, אפילו ברמת השעות. 

הכי רחוק שאפשר להגיע עם התוכניות זה לזרוק אבנים בדנובה, לולי כבר מקפיץ אותן 4 וחמש פעמים. בויאן כל הזמן אומר שהוא לא האמין שהילדים שלו יזכו לעשות את אותם הדברים בדיוק שהוא עשה כשהיה קטן, בעולם המהיר והעצבי הזה של היום. הוא כנראה לא האמין שהוא יזכה לגדל את הילדים שלו, אפילו לזמן קצוב, בעיר שבה הוא גדל. והנה אנחנו כאן, באותה הדנובה, באותה הנגריה, שחולקה לכל כך הרבה סטודיואים, כי כולם  כאן יוצרים משהו. 

אני מניחה שלרובכם העשיה שלנו כאן נראית כל כך מרוחקת מהחיים שם, בישראל, והאמת שגם לי זה היה מרוחק אם לא הייתי נוכחת כאן בעצמי. אבל כרגע זו המציאות וזה היום יום שלנו,  ואני כל כך לא רוצה שייגמר. הבוקר שכן הביא לנו חלב נא (לא מפוסטר) ישר מהפרה. וגם קיבלנו דבש מהרי רילה, אחד הטעימים והמיוחדים שטעמתי. ואנחנו מכינים גבינה בבית, ומכינים נרות משעוות דבורים ועושים דברים שסביר להניח נראים מאוד מוזרים, אבל גורמים לחיים שלנו כאן להיות הרבה יותר מעניינים ויצירתיים. אנחנו יודעים שדי בקרוב, כנראה, נארוז את הדברים שלנו ונחזור לתל אביב. אבל באותה נשימה אנחנו גם יודעים ששום דבר לא מחזיק אותנו במקום אחד, וגם אם אחרי שנחזור לתל אביב נרצה לחזור הנה שוב לזמן ארוך, זה אפשרי. את התוכניות וההחלטות אנחנו עושים. 

הדרייב שמניע את הילדים ביום יום, בגלל שהם לא בגן או בבית הספר זה הסקרנות שלהם, והעצמאות שאנחנו מרשים להם. מותר להם לעשות כמעט כל דבר שהם רוצים אם זה לא מסכן אותם או אחרים. את הפנקייקים האלו לולה הכינה כמעט בעצמה, כי היא רוצה. והכי חשוב כי זה משמח אותה. 
חתיכה של שלווה בשבועיים האחרונים, לפני המרוץ הגדול בעוד חודש וחצי. כי על מי אני עובדת.. צריך גם לעבוד :) 
שלושה מקומות אחרונים בהחלט לסדנאת בולגריה הנפלאה, בכפר נידח שיגרום לכן להאט לשניה, ולהסתכל רחב רחב. כל הפרטים כאן.