אני כותבת מהבית. הבית ״הזמני״ שלנו בבולגריה.. הגענו לפני כמה ימים, לתוך עשייה מטורפת של בית חדש… כן. לפני שנסענו להודו התחלנו לבנות כאן בית חדש. בית שאולי נגור בו בעתיד, אבל בעיקר בית בשביל הסדנאות. הסדנאות עוברות דירה, בין עצי פרי לדנובה היפה.. כן, יש מלא פרטים, ומלא סיפורים, אני אשמור את זה לפוסט מיוחד ומרגש. לבנתיים, אנחנו חזרה בבולגריה, חזרנו כדי לסיים את הבית כמה שיותר מהר, ואז אתחיל עם הקונספט החדש והמפתיע של הסדנאות בלוקיישן הכי ״אני״ שיכול להיות, בבית/סטודיו חלומותי.. והבטחנו לעצמנו שמיד אחרי סדנת כריסמס החגיגית, ככה לקראת ינואר, אנחנו שוב בהודו. כל המשפחה חוזרת למקום שגרם לנו להרגיש משהו אחר. ומיוחד. הודו היא סיפור אהבה, שלשמחתנו הגדולה רק התחיל…
לבנתיים, יש לי עוד שלושה פוסטים מהודו שמדגדגים לי באצבעות לשתף אתכם.. מקווה לעמוד בקצב, ולהמשיך לשתף בשאר ההתרחשויות, כי כאן, אף פעם לא משעמם :)
חזרנו מגרן, לגסטהאוס בקאסול, שהתחיל להרגיש כבר כמו חזרה ״הביתה״ עם כל הגיחות שעשינו ממנו ואליו. (למי שמעוניין קוראים לו פינקי, ממש צמוד לבית חב״ד, גסטהאוס מושלם.) ואז הגיע הרגע שממש לא רצינו שיגיע, ודניאל החבר שלנו הודיע שהוא ממשיך הלאה לסרי לנקה. זאת אומרת שנפרדנו גם ממר הספרדיה. היה עצוב, אבל היינו בטוחים שהודו לא יכולה לשלוח לנו משהו פחות ממעולה. וכמו שהודו יודעת, פתאום הופיעה בגסטהאוס משפחה מקסימה עם שלושה ילדים קרובים בגיל לשלנו, ויאללה, החלטנו לצאת לכפר בשם טוש יחד. מכל מי שהיה בהודו ודיבר איתי לפני שיצאנו למסע, בעיקר שמעתי על טוש ועל פולגה. כנראה שאף אחד לא מפספס את השניים האלו. נחנו יומיים עם הרגליים למעלה ומלא פנקייקים עם נוטלה, חידשנו את הכוחות ויצאנו בג׳יפ, ארבעה מבוגרים וחמישה ילדים שמחים.
היה כיף, היה רגוע, בעיקר היה אחר. כל בנאדם מביא איתו את האנרגיות שלו, ושמחנו לטייל ככה פתאום עם עוד ילדים, עם הרבה משותף. הברייטמינם בדיוק הגיעו להודו, ואנחנו כבר היינו ״מנוסים״ כמה מצחיק שזה נשמע.
בדרך למעלה לטוש, היה את אחד הרגעים הכי מצחיקים שקרו לי בהודו. הילדים כמובן תופסים מלא תשומת לב בנוף התרמילאי שהממוצע שלו הוא 22 בערך. לכן, לכל מקום שהם מגיעים אליו ישר קולטים אותם.. וכבר יש להם חברים מכל מקום שהם ביקרו בו. חברים מלה לדאק, חברים מואשישט, חברים ממטאורה, וכמובן מגרן, ששם, אין מי שלא הכיר אותם. קיצר, אנחנו מטפסים במעלה ההר כדי להגיע לגסטהאוסים, עם התיקים עלינו, ומאחד הגסטהאוסים הגבוהים פתאום אחד הגברים? נערים? לא יודעת איך לקרוא למישהו בן 22-23…?צועק ללולי שלי כשהוא מזהה אותו מרחוק: ״הנה לולי הגיע לטוש, (כמובן שהוא השתמש בשם האמיתי שלו) מה קורה? יא׳ גבר??״ ופתאום קלטתי, שוואלה, הילד שלי הוא גבר קטן, שצועד במסלול פסיכי שהחיים הביאו אותו אליו, ויש לו מין אחוות גברים כזו, עם מטיילים אחרים, מהארץֿ, ומהעולם, והוא אמנם יצור קטן פיזית, אבל כה יצור מקסים ונפלא, שכולם רוצים בחברתו, וזה ריגש אותי עד דמעות. סתם משפט שנזרק לאויר בטוש, בפארווטי, וגרם לי להיות גאה בדרך שלנו.
אז טוש הוא באמת כפר קסום, עם מפל, ונוף משגע. החברה של הילדים השתלטה לטובה על החוויה, והיה משמח לראות אותם מדברים ומחליפים חוויות וסיפורים. אני חטפתי נפילה אכזרית על שיח סרפד, והרגל שלי התמלאה בשלפוחיות מלמעלה עד למטה.. וככה התיישבתי לי לנוח בלי לעשות כלום, והיתה לי מנוחה נעימה..
אבל האמת האמיתית היא שכשהגענו לטוש כבר הרגשתי איזה סוג של עייפות. לא עייפות פיזית (אולי גם קצת, אבל לא בעיקר), אלא עייפות משיאים. לא הצלחתי להכיל את הקפיצות המהירות האלו מחוויה לחוויה. מסע בהודו זה לא החיים הרגילים. אצלי בחיים אין הרים, ומדבריות, ומפלים ושבילים מטורפים כל יום. ממש לא. והחוויות שצברנו רק בחודש אחד, בלדאק ובפארווטי, מילאו אותי ל כך עד שהגעתי לשלב של רוויה, והרגשתי שאני באמת, אבל באמת, לא צריכה יותר כלום. אים לי איך להתמודד עם עוד שיא עכשיו. אין לי איפה לשים עוד סיפור דרך מטורף שלנו בהודו. רק רציתי שיגרה של כלום, ושלא יקרה כלום. פחדתי שלא אצליח להנות, ולזכור את מה שהיה עד עכשיו, והופ, משהו אחר ישתלט. הייתי צריכה זמן שקט, בלי דיבורים, בלי עשייה, בבקשה בלי עוד שיא מטורף אחד. וככה, בלי להסביר את עצמי יותר מידי, כי בויאן ואני זה מופע הטלפטיה הכי גדול בעולם, החלטנו בבוקר למחרת לחזור לקאסול, לעקל, ולהפרד מעמק פארווטי המופלא, ולהמשיך הלאה.
ידענו שהזמנים שלנו עם הברייטמנים לא יצטלבו לצערנו, כי הם רק הגיעו ואנחנו היינו בפארווטי קרוב ל-3 שבוועת, וקיווינו שאולי בהמשך.
בערב עשינו מדורה עם מרשמלו אמיתי שמצאתי בטעות בקאסול, ופיצות מעולות. חיכינו לגמר ליגת האלופות, אבל אז העמק החשיך כולו ובמקום זה קיבלנו אלפי כוכבים וקולות לילה של חיות. שווה יותר. הפסקות חשמל בהודו כבר הפסיקו להפתיע מזמן..
אחרי בוקר באיזי, טיול נעים בכפר הבאמת מקסים, בין הבתים, הכביסה ובית הספר המקומי, עלינו על ג׳יפ חזרה לקאסול, הברייטמנים המשיכו לפולגה, והחלטתי ביני לבין עצמי שהיום נועד לעשיית כלום, הרי הודו ממש טובה בזה.. קניתי ללולה ולי מלא קרמים ומסכות אורגניות והתפנקו לנו במקלחת כל היום, ובחצר של הגסטהאוס על גורי כלבים, ותוכי אחד פצוע שלולה טיפלה בו כמעט שבוע.. כמה עוד אפשר להגיד שהודו טובה…?
אז תחזרו לכאן, בקרוב, כי ממש אוטוטו אפרסם תאריכים לסדנה בארץ, שתהיה מיוחדת במינה על אמת.. וכמובן, אספר מה קרה בדרמסלה, איפה הבגסו קייס הכי טובה בעולם ומה הסיפור של רג׳אסטן , למה אני מתה להיות שם ממש עכשיו, ברגעים אלו, ובעצם בכל רגע נתון…
xxx efrat
No comments:
Post a Comment