8.7.16

Vashisht.

הדרך הארוכה מלה הובילה אותנו בלילה ישר לתוך פקק מטורף בכניסה למנאלי/ואשישט. הדממה של המדבריות והרים בלה,  יכולה לגרום למחשבות שאין עוד מכוניות בעולם. אבל היה פקק מטורף, ושמענו מחבר שהגיע יום לפנינו שהוא נתקע בפקק 4 שעות. אבל, בגלל שהיה לנו את הנהג הפסיכי בעולם הוא הרשה לעצמו לנסוע נגד כיוון התנועה, וחסך לנו עוד כמה שעות אחרי ה-15 שכבר נסענו.. וככה, הגענו לכפר ואשישט דרך הכניסה הראשית כמו מכונית של מהרג׳ות :) 

השעה 22:30, ואשישט נראית לנו כמו משהו מהחלל החיצון. מלא אורות, והודים ברחוב הראשי, וחנויות של סוחרים עירניים, שמנסים למכור לנו ליטוף של ארנבות אנגורה, סוכר מתוק בצע ורוד זרחני, תמונות עם פיאות, או סתם קריסטלים מנצנצים או צלחת טאלי. כולם מנסים לסחוב אותך פנימה, למרות שאנחנו עם המוצ׳ילות הכבדות, שני ילדים, עיניים רצוצות וכמעט מתעלפים מרעב. העיקר שיצליחו למכור לך משהו בעשר וחצי בלילה. בויאן ודניאל הלכו לחפש גסטהאוס, ואני והילדים נשארנו במסעדה לחכות להם. רק באחת עשרה וקצת הם חזרו והובילו אותנו למקום שמצאו, כמובן שזה היה הגסטהאוס הכי גבוה בכפר. איך שהוא הודו כבר הצליחה ללמד אותנו קצת להתאפק עם התלונות. אז לא התלוננו. פשוט התחלנו לטפס. זה היה ״מלון״… אולי כובכ אחד.. לא היו יותר מידי ברירות. התקלחנו וניסינו לא לחשוב על כלום ופשוט להרדם..בבוקר התעוררנו, ועברנו לורסיה המשופרת בצד השני של הגבעה, גבוה יותר, נקי יותר ועם הנוף המושלם. כאן בהודו, רוב הפעמים הנוף קובע. את הפוסט הזה אני כותבת מכפר הכי נידח שיש בעמק פארוואטי. קוראים לו פולגי (לא פולגה!) אבל זה לפוסט אחר.





העניין הוא שעברנו כבר כמה מקומות מאז השבוע שבילינו בואשישט, אז אני יכולה להשוות אותה למקומות אחרים. אשישט היתה המקום עם הכי הרבה תיירים לא ישראליים שהיינו בו. כנראה שרוב הישראלים נמצאים במנאלי או באולד מנאלי. זה היה מרענן, מעניין ואחר לטובה. היו לי כמה שיחות מרתקות שם עם אימא יפנית בגילי, אוסטרלית ונורוגים. גם בלה, די מהר מצאנו לנו את הזולה המקומית. בית קפה עם מזרנים על הריצפה ואוכל טוב. בלה זה היה הוונדרלנד, בואשישט זה היה הראסטה. בילינו בואשישט כמעט שבוע, עם הרבה זמן שריצה בראסטה. ללולי  היו אין ספור פרטנרים לשח, ללולה היה חבר צמוד, כלב מקסים שהתפנק איתה כל יום וחיכה לה שתיתן לו קוביות סוכר.. בויאן ואני מצאנו בקלות שקט, ואפילו קפה! 


ואשישט קרובה מרחק ריקשה אחת מגניבה ממנאלי. אומרים שבמנאלי יש הכי הרבה ישראלים בהודו, לא יודעת, לא הגענו לשם. אבל כן הגענו לאולד מנאלי. רחוב ארוך עמוס בחנויות, עם סטייל כולל של שנות ה-70. זהו. נעצרו שם. לפעמים יש הרגשה שבוב מארלי יותר גדול מבודהה בהודו. הפנים שלו בכל מקום.. אני לא יודעת איך הילדים בני ה-22-23 מוצאים את הקיפאון הזה בזמן..אם הם מבינים את המשמעות של שנות ה-70 או ה-60 או ה-80..בכל אופן, רחוב עמוס בחנויות, ומסעדות. כולם מוכרים פחות או יותר את אותו הדבר. שרוואלים, תכשיטים, כלי עישון ושניצל וחומוס בלאפה..  בגלל שאנחנו מטיילים עם דניאל שהיה בהודו כבר שש פעמים…(!!!) אנחנו לא מפספסים את המאסטים, ואכלנו את עוגיות השוקולד צ׳יפס המפורסמות בדילן קפה.. האמת, שוות את המוניטין. לולה מסתובבת כמו איזה עורבנית בהודו. כל מה שנוצץ מושך אותה. קריסטלים, תכשיטים, נעליים מוזהבות. האמת שמאוד זול, אבל לא ממש זול כמו שתיארתי לעצמי. אפשר למצוא מציאות במחירים ממש מצחיקים, כמו טבעות ב-4 שקלים, ועוד מלא פיצ׳פקס שלא ממש צריך. אנחנו מנסים לא לקנות כלום, כי כל מה שקונים סוחבים בסוף על הגב, וזה עובד לא רע. בטח בסוף, נצא למסע שופינג חוצה הודו :) בואשישט בעיקר נחנו, סידרנו את המחשבות אחרי לה, וניסינו לתכנן איזה יעד שניים קדימה. פגשנו משפחה מקסימה שנתנה המון מוטיבציה. שני הורים ושני ילדים שמטיילים כבר המון זמן בהודו, וצריכים להחליט אם להמשיך או לחזור לארץ.. החלטה רצינית.. ישנו באותו הגסטהאוס, ושמתי לב שלילדים שלי עדיין קשה ״לנחות״. הם עדיין באובר אדרנלין שהודו מציעה להם, רוצים לטעום מהכל, לטרוף את היום. הילדים שלהם כבר לגמרי היו בשנטי שנטי, נינוחים, בקצב הרבה פחות טורבו. אולי יום אחד הודו תצליח ללמד את הילדים שלי גם כמה שקט יכול להיות הדבר הטוב לפעמים. מצד שני, אני לגמרי מבינה את הרעב שלהם מול התת יבשת המדהימה הזו. גם אני מרגישה שמישהו שם אותי בחנות צעצועים הכי מטורפת שיש, והדליק את הבטריות.













שוב, אני כותבת מכפר הכי נידח שיש בעמק פארווטי, וכבר יש לי לא מעט חוויות מעבר לואשישט, ואני כבר כן מרגישה איזו ״הירגעות״ משפחתית אצל כולנו. אנחנו כבר לא בפול פאוור כמו שאומרים כאן בהודו, ואם בואשישט לא יכולנו לשבת יותר משעתיים במקום אחד, עכשיו אנחנו כבר קרוב לשבוע באמת בחור, בלי חשמל רציף, בלי טלפון ובטח שבלי אינטרנט. פשוט ככה. 
ואשישט היתה מדהימה. קודם כל היה לנו נוף מטורף מהגסטהאוס, דבר שני היה את הראסטה (הקפה) שזה תמיד טוב, וכמובן, שאין מצב שהייתי מפספסת את המעיינות החמים במקדש באמצע הכפר. פנינה אמיתית, באמצע השאון ההודי. פגשתי בחורה מקסימה בגילי, והלכנו יחד בשש בבוקר לקרצף את עצמנו עם המקומיות במי נביעה רותחים, ואז לטבול בבריכה לוהטת. זה היה משחרר וניעם כל כך. האינטימיות הזו שבין נשים שנוצרת בשניות, לא משנה ם את הודית, ישראלית או ילדה בת ארבע וחצי, כי לולה כמובן שמעה את הבשורה, וכבר למחרת התייצבה עם מגבת ערה בשעה שש בוקר מלאה בהתרגשות. היא התקלחה במים הרותחים יחד איתי, אבל פחדה לטבול. זה היה רגע שלי ושלה ששווה את כל המסע הזה שלנו.



 וכמובן, המפלים של ואשישט. ואוו, זה היה מרשים. שוב פעם מזל שדניאל איתנו, אחרת היינו ״נתקעים״ במפל התחתון עם כל התיירים ההודים, ולא זוכים לראות את אחד המפלים היפים שראיתית בחיי. עצום. רועש. עוצמתי. הילדים כמובן היו בהיי, הבינו שוב שטיפוסים גבוהה תמיד משתלמים. טיפסנו בערך שעה, ההר מאוד תלול, אבל אפשרי לחלוטין, והכי שווה את המאמץ. בילינו שם כמעט חצי יום, על סלעים ענקיים, מאחורי המפל, לפניו ובין הבריכות הקטנות. היה אושר גדול. בדרך חזרה למטה מצאנו מסעדה אלטרנטיבית לגמרי. על צלע הר, זולה, (עם שורוק) לא הכי יפה או מזמינה בעולם, עם טבח עצבני קצת, שבישל לנו את הארוחה הכי מעולה שאכלתי בהודו. אז היה שווה. מי חשב שבהודו אוכל דג כל כך מעולה? הילדים כרגיל מזמינם כבר לעצמם פסטה וקינוח פנקייק (למרות שמזא שעבר זמן הם נפתחו יותר לאוכל מקומי תודה לאל!) וחזרנו מותשים לגסטהאוס, אחרי היום הכי  שווה  בואשישט. 

















מה עוד עשינו בואשישט? היינו במסיבת טראנס, אבל רק בהתחלה שלה כדי שהילדים יפרקו אנרגיות. היה מגניב. נסענו פעם ראשונה בריקשה, היה סופר מגניב. היינו בחנות קסמים, לולי קיבל כמה הפתעות שוות, אבל הוא עדיין לא יודע מזה. אתן לו ברגע המתאים. התחלנו סוף סוף לקרוא יחד, אנחנו קוראים את ספר הג׳ונגל, הילדים מרותקים.. וזהו. אחרי חמישה ימים אספנו את התיקים שלנו מחדש, עלינו למונית הכי מצ׳וקמקת שיש, שלושה מבוגרים ושני ילדים - בטיחות זה לא משהו ששומעו עליו בהודו, אבל זה לפוסט אחר וארוך ארוך ארוך..  - ואחרי שלוש וחצי שעות, עם הפקקים הכי הזויים שראיתי בחיים שלי, הגענו לקאסול, שלא משנה מה שמעתם על העיר המצ׳וקמקת הזו, וסביר להניח שלא דברים טובים, אלי היא באה בטוב. קאסול היא נקודת היציאה שלנו לכפרים בפארווטי, בפוסט הבא.. תחזרו, זה יהיה כל כך שווה xxx




3 comments:

  1. לקרוא ולקנא!
    תמשיכו להנות, אולי עוד כמה שנים נצא גם למסע :)

    ReplyDelete
  2. קראתי בשקיקה ומחכה להמשך

    ReplyDelete
  3. להודו עם הילדים. ממממ אז לא קיים סיכוי כזה אצלי...אבל כל כך מרגישים את העוצמה של החוויה שלכם שם. והתמונות הו התמונות..את נהדרת! מרתק לקרוא הכל...תמשיכו ותהנו כי מכאן גם אני נהנית. ��

    ReplyDelete