20.6.16

Nubra Valley.

לפני הכל. ממש לפני הכל. במסע הזה שלנו, לעמק הנוברה, היה לי רגע. אני בדרך כלל לא מצלמת תוך כדי נסיעה. אלא מבקשת מהנהג לעצור, יורדת, נושמת שניה ומצלמת. אני לא אוהבת לצלם תוך כדי נסיעה. אבל הרגע הזה. השניה המכושפת הזו שניצנצה ככה פתאום, בדיוק כשסיימנו לחצות גשר צבאי מפחיד אש, והקצין הזהיר אותנו לא להוציא מצלמות בשטח ההוא. כמובן שנבהלתי נורא ואמרתי ברור, לא נצלם. חצינו את הגשר, ובדיוק בעיקול, בנקודה שלקצין כבר לא כל כך פשוט לראות את הרכב שלנו, רוח חזקה מאוד התחילה לנשוב, ומאחורי ההר הופיעו שלושה חמורים. אין לי יותר מה לכתוב. חוץ מזה שלא חשבתי פעמיים, יצאתי מהאוטו והספקתי לצלם שלוש תמונות של הסצנה המופלאה הזו. ופתאום משחקי הכס עלו לי לראש, והייתי מאושרת כל כך. זו התמונה: 

לה, העיר, שנמצאת במדינת ג׳אמו וקשמיר בצפון הודו היא חלק אחר לגמרי מהודו, זו שרובנו מדמיינים בראש. ככה לפחות כולם אומרים לי.. אני כותבת את הפוסט הזה באיחור, שבוע וקצת אחרי שהוא קרה. כרגע אנחנו כבר במחוז אחר לחלוטין של הודו - הימצ׳ל פראדש, בכפר שנקרא ואשישט. אבל על זה בטח אכתוב עוד חודש.. 
כבר מבולגריה כשתכננתי את המסלול ההתחלתי שלנו בהודו, ידעתי שאני חייבת להתחיל בלה. בגיל 37, בן אדם כבר יודע לזהות מה הוא אוהב, או לפחות אמור. אנ לגמרי יודעת שההרים, הם מה שאני צריכה. ושום רכס לא מתחרה בהימלאיה. אז התחלנו את המסע שלנו בטיסה ישירה מדלהי ללה, למדבריות ולהרים הכי מרשימים שיכולתי לדמיין שקיימים. לה לא איכזבה, והיתה טובה אלינו מאוד מאוד מאוד.. המקומיים, שהם בעצם טיבטים, ולא הודים, התגלו כאנשים מקסימים ומסבירי פנים. האוכל היה מעולה והאווירה כינסה את כל  האלמנטים יחד לשלם אחד מעולה. בפוסט שאחרי הבא, אכתוב כאן את ההמלצות שלי לגבי העיר לה. לבנתיים, כמו שכתבתי בפוסט הקודם, אני כאן כדי לשתף אתכם בשלושה ימים מטורפים ביופיים שעברנו כאן בלה. 
החלטנו שיוצאים לטיול הראשון שלנו מהגסטהאוס. ארזנו את כל התיקים מחדש (אקט מבאס לחלוטין..) השארנו את הציוד שלא צריך בשמירת חפצים, ויצאנו לעמק הנוברה שנמצא צפונית לעיר לה, בין סין ופקיסטן.  העמק נפתח לתיירים רק בשנים האחרונות, ודרוש פרמיט (אישור מיוחד שמנפיקות הסוכנויות בעיר) כדי לטייל בו. אז עד עכשיו זה לא אומר לכם כלום, אבל מעכשיו זה משתנה - כי מעכשיו זה המקום היפה ביותר שהייתי בו. הקסם שהמקום הזה מכיל בתוכו הוא בלתי נגמר. כדי להגיע אל איזור העמק, אין ברירה וצריך לעבור את הפס הגבוה ביותר בעולם לכלי רכב - 5900 מטר. אז התחלנו לטפס עם הג׳יפ שלנו והנהג המנוסה וטיפסנו וטיפסנו והיינו מעל לעננים. בגלל שלא נתקעים יותר מעשר דקות בפס, אין סיבה לחשוש מהתאקלמות לגובה, כי מייד אחרי הפס מתחילים לרדת חזרה לגובה של לה, שאליו כבר התאקלמו טוב בשבוע שלפני. בכל מקרה, לקחנו איתנו בקבוקי חמצן, למצב שיהיו בעיות בפס, ונתעכב שם מעבר לזמן בגלל משהו לא צפוי. למזלנו לא היינו צריכים אותם. 


בפס עצמו יש מלא דגלי תפילה טיבטים, וכמובן שכולם עוצרים להצטלם ולשתות תה. 

חשבתי הרבה איך לתאר את השלושה ימים האלו, והבנתי שאין לי בכלל את המילים המתאימות. האיזור הזה - לדאק, יותר מכל מקום אחר העולם, יותר מכל סיטואציה שהייתי בה, מסביר טוב מאוד כמה אנחנו קטנים, וחלשים, ומינורים, לעומת פלא הבריאה הזה שמתרומם מהאדמה, או נפרש פתוח ורחב על גבי קילומטרים. עשויי מסלעים מטריפים ומלא בהוד ויראה. אתה פשוט מרגיש קטן. וחסר מילים. 





לאורך כמעט כל הדרך, התלווה אלינו ביופיו העוצר נשימה נהר השיוק. ממש כאן בצילום למעלה, החלק הסוריאליסטי התחתון, החלק הצבוע בחום, אלו הם המים של הנהר. גם פנים מול פנים, לקח לי דקות ארוכות להבין שאני בעצם מסתכלת על נהר זורם, ולא על ציור מופשט שגאון גדול העז וצייר. נשארתי פעורת פה מהיופי של נהר השיוק כל שלושת הימים. 





את היום הראשון עברנו בעיקר בנסיעה. אחרי מליון עצירות בדרך - כי קשה לראות את הנוף ולא לעצור כל חמש דקות, לרדת מהאוטו ולהיות נוכח בו - הגענו לכפר הראשון במסלול שלנו שקוראים לו הונדור. נמצא על יד דיונות חול מדהימות, ו״אטרקציית״ רכיבה על גמלים דו דבשתיים עצובה מאוד. כבר אכתוב על זה. 








עוד מבולגריה הילדים חלמו על רכיבה על גמלים בהודו. אין מה שנראה להם אקזוטי יותר. אבל כשהגענו לשם, והילדים ראו את האף של הגמל מדמם מהריתמה, הם התחילו לדמוע, באמת, וביקשו שאכתוב לכל החברים שלי לא לרכב על גמלים כי זה לא נעים להם. וככה היה. נפרדנו מהגמלים, בלי רכיבה, אבל עברנו לדיונות המופלאות, לשעתיים שלמות של התגלגלויות בחול הרך.







הפוסט כל כך  ארוך. ואני מרגישה שממש לא צריך אותי כאן כדי שאתאר. הצילומים מספיק נוכחים. את היום השני בילינו בכפר קסום. כפר מוסלמי על הגבול עם פקיסטן שנפתח להגעת תיירים לפני שש שנים בלבד, קוראים לכפר טורטוק. קסם של מקום, באמצע השיממון של הנוברה, נווה מדבר פורה עם נהר עצום, מפלי מים, ירוק ומאות עצי מישמישים ותפוחים. קשה לתאר את הקם, ובנוסף לא צילמתי הרבה, כדי לכבד את התרבות של המקומיים, שנמנעים מלהצטלם.
















אני חייבת לכתוב על הילדים. הם היו פעורי פה כל שלושת הימים האלו. הם התרגשו, הם נפעמו, הם נדהמו. הם לא האמינו. הרגעים האלו איתם, כשהם מרוכזים כל כולם במה שמתרחש להם מול העיניים בהודו המפתיעה, הם, הם הסיבה שכל כך רציתי להגיע הנה.






בבוקר, אחרי טיול מהדים בכפר, פגישה עם הילדים בדרך לבית הספר, עם הנשים הכובסות בנהר, עם הטבע המטורף, יצאנו חזרה לכיוון לה. הכל היה עוצר נשימה. אפילו חבורה של נזירים טיבטיים, 15 במספר, שניסתה והצליחה להכנס לטנדר אחד, עם חיוך גדול על השפתיים וברכת ה: ג׳וליי הכל כך נעימה של הלדאקים. היינו ממש ברי מזל, והצלחנו לראות עיט מוזהב כמעט ממרחק אפס. אין לי מיומנויות של צלמת ציפורים, אבל אני בהחלט רוצה לעבוד על זה. הייתי כל כך גאה בצילומים הספורים שהצלחתי לתפוס את היצור המרשים והענק הזה. וגם, איך לא, ראינו חבורות של יאקים מלכחות עשב באחו הכי פוטוגני שיש, בין נחל זורם לפיסות שלג קפואות. הילדים הכריזו חד משמעית שהכי כיף בעולם זה לקפץ על סלעים. ועוד גם אחד, ראינו ממרחק דרך שמובילה למישור עצום, מכוסה בחול מוזהב, כן, כמובן שזה מדבר, אבל היה לו ערך מוסף ענקי. אם טיפה מפשפשים בחול, אפשר בקלות לאסוף אבנים יפות ומנצנצות הביתה. קריסטלים! הילדים היו בעננים, ןצעקו בשלוש שפות:״אנחנו עשירים!!!״.. 




















כמעט זהו :) מי מכם הספורים ששרדו את הפוסט עד לכאן, אספר שבדרך חזרה היתה סופת שלגים רצינית, וממש 10 דקות אחרי שעברנו את הצ׳ק פוסט לפני קרדונגלה (הפס הגבוה) סגרו את הדרך.. זה מנע מאיתנו להיתקע בצד השני של ההר למשך חצי יום. מזל גדול. מדהים היה לראות איך במעבר של שעתיים, פעם נמצאים בשיאה של סופת שלגים בגובה 5900 מטר, ומיד אחרי זה יורדים למטה לעיר לה לשמש מלטפת. פלא.


היתה לנו חוויה מדהימה, שתינו בצמא כל רגע משלושת הימים האלו , ומיד כשחזרנו התחלנו לתכנן את הטרק האמיתי הראשון שלנו. על זה בפוסט הבא, איך הילדים ואנחנו (!!) כבשנו פסגה, וצעדנו עשרות קילומטרים במה שנראה כחלום. זה סיפורו של עמק נוברה. בטוחה שהודו תמשיך להפתיע.. אנחנו רק עם הפנים קדימה.
אפרת











7 comments:

  1. Replies
    1. חשבתי עלייך בדיונות.. לנו זו הייתה הפעם הראשונה, ואתם שחווים את התענוג הזה כל הזמן. נשיקות!!!!

      Delete
  2. וואו!
    מרשים ביותר. בחיי.
    שימי לב, שכבר ממש רואים איזה גבר לולי גדל להיות:)
    בטח שהגעתי עד לסוף, הצילומים והמלל שלך מרתקים ממש!!!!
    תמשיכו להנות,
    תרגישי טוב יקרה:)

    ReplyDelete
  3. קוראת כול פוסט שלך בשקיקה עד סופו!! כמה כיף לילדים שלכם שגדלים כפי שאתם מגדלים אותם וצוברים חוויות מדהימות במהלך השנים!! התברכתם

    ReplyDelete
  4. ברור שהגעתי עד הסוף, תמשיכו לטייל בכזו הנאה ושקיקה, ותמשיכי לשתף! נשיקות

    ReplyDelete
  5. וואו ווא וואו. איזה נופים מרהיבים. אילו חוויות ילדות מדהימות ומלאות חיים שאתם מעניקים לעצמכם ולהם. מרגש ומעורר השראה ברמות.

    ReplyDelete
  6. וואוו... איזה כייף לכם.
    הקנאה הורגת אותי, הקנאה במובן הטוב והבריא.
    תמשיכו להנות ותשתפי כמה שאת רוצה....
    אני מהקוראים בשקיקה

    ReplyDelete