Ooh, once upon a time

נגמר לי הזיכרון באייפון. כל פעולה לוקחת שעתיים, בסוף אכנע ואמחוק את התמונות.

לולי חגג יומולדת השבוע, מאוד רצה שהכל יהיה באטמן, חלק היה חלק לא.

שבוע שעבר התחיל עם חום אצל לולה. הרבה חום. הרבה זמן. 

אז צימצמנו את היומולדת, בטח נעשה השלמות מתישהו.

ביום של היומולדת לולה הייתה בשיאה. מתזזת בין רופאים עם חום. 

לולי גם התחיל לעשות סימנים של חולה, אבל מי בכלל לקח את זה ברצינות. הרי יש לו יום הולדת. 

חגגנו בבוקר בגן, אחה"צ עם כל החברים מהגן. 

אפיתי ארבע עוגות בפחות מ-20 שעות. 

חזרנו הביתה, והמחלות חגגו גם הן. 

אבל מי בכלל מתלונן, עכשיו - כמעט שבועיים אחרי הכל חזר לשיגרה. ממש לפני כמה שעות. 

למה הילדים אוכלים הכל בגן ובבית כלום? או שזה רק אצלנו? ואני משתדלת לעשות קופי פייסט לאוכל, בחיי.

נכנעתי לסרובים של עצמי והכנסתי מיקרוגל הביתה בפעם הראשונה. כל היום אנחנו מנשנשים פופקורן.

במצלמה לא נגעתי כמעט ובכלל. בגלל זה אין לי תיעוד של איך העברנו את הזמן.

רוב היום בנינו מגדלים מקוביות, דגנו דגים מפלסטיק ושיחקנו במשחק הגאוני הזה - 

התמוונת האלו הן מלפני כמה שבועות בבולגריה. 

ומזל שהיתה יומולדת באמצע כי קיבלנו מלא פאזלים חדשים ושווים. תודה! 

וכשהיא כמעט הבריאה היו בחירות. הלכנו כולנו להצביע יחד, ולולי שאל כל עובר אורח אם הוא כבר הצביע. 

אז עוד יום של שני ילדים שלא אוכלים בבית, מי כבר סופר. 

עולה יורד עולה יורד, והרופא לא ממליץ על אנטיביוטיקה כי אוטוטו זה עובר. 

כל מה שלולי היה מוכל להכניס לפה היה קולה. ואצלנו אין קולה בבית. את זה שותים רק אצל סבתא. אז קניתי לו.

והילד בדיאטה של קולה ופופקורן כמעט שבוע. אבל כבר כתבתי שהכל עבר. 

הכי כיף זה להיזכר בדברים טריוויאלים שתמיד נמצאים בתודעה, אבל לא תמיד זוכרים אותם. כמו חלב חם עם דבש. יאמי!

ובין כל ההמולה היה לי יום צילומים מאוד מאוד מגניב. אחד הכיפים! כבר כמה זמן אני מנסה לשלב כלב בצילומים, אפילו אצל קום איל פו כשצילמתי להם לפני חודשיים - הכלב היה חלק גדול מהקונספט, אבל הוא הבריז בדקה ה-99. הפעם זה הצליח!

אני הכי אוהבת את הטייק אוף של הצילומים. תמיד שומרת ולא מוחקת. 

חזרתי הביתה לשני ילדים עדיין חולים (אחד מאוד אחת לייט) ונאלצתי לדחות את הסדנה שאמורה היתה להיפתח למחרת בשבוע. מבאס. 

כמה שעות אחר כך שברתי את האצבע. 

זמן מחשב בטוטל של השבועיים האחרונים - שלוש שעות ברוטו. עם האייפון בקושי תיקשרתי, וגם עם העולם.

אם הילדים לא היו חולים יכולתי לכתוב שיצאתי לחופשה. 

ואני חשבתי שביום רביעי אתעורר לעולם יפה יותר. הבחירות ביאסו, מקווה שמכאן רק ישתפר.

השבוע בפעם הראשונה חברים של לולי מהגן התקשרו אליו. התקשרו כמובן לשאול לשלומו (כמה מרגש ויפה!) אבל אני פתאום נלחצתי, הרגשתי שיש לי טינאיג'ר בבית שכל היום צריך להעביר לו שיחות. אימל'ה הוא עוד מעט בן 16!!!

לא ביקרתי בבלוג, פחדתי שהוא נעלם. באמת שחששתי מזה שלא השקיתי אותו והוא נבל ומת. כמובן שגיליתי שלא. 

הכי הייתי רוצה להיות עכשיו בים המלח.

אפיתי מלא. עוגות, עוגיות מה לא. הביטחון בהחלט חזר. אני כל לילה חופרת בספרים שיש לי בבית מתכננת מה אאפה מחר. מודה על חדוות האפיה. 

עשיתי לייק ל-להביא את פרל ג'אם לישראל. אי נוו, זה ניינטיס, אבל אין סיכויי שלא אתמוך במאמץ הזה. הייתי בהופעה שלהם בשיקאגו וזה אחד מהרגעים שאקח איתי לחיים הבאים.

בשבת יצאנו בריאים וחזקים לפארק. 

פתאום הם כל כך גדולים, מסתתדרים לגמרי בעצמם. חוץ מלשמור עליה שלא תגלגל את עצמה לירקון, היא לגמרי עצמאית בשטח. כל עוד יש לה איזו בובה ביד.

כבר הרבה זמן אני מכננת לארגן תפריט שבועי מראש, ולא מגיעה לזה. נראה לי ששבוע הבא יהיה כאן שוב שבוע ארוחות ערב. פשוט כי כבר אין לי כח להתחבט בשאלה מה מבשלים. נפתור את זה יחד. 

אני רוצה שאהרוני יבשל לי שבוע שלם. למה הוא? כי הוא אקזוטי. נמאס לי משניצל ושקשוקה. בא לי סויה. 

הסדנה שאמורה היתה להיפתח בחמישי שעבר נדחיתה בשבוע, ועדיין יש מקום אחד. ב- 8.2 שזה יום שישי הבא נפתחת סדנת בוקר ויש שני מקומות פנויים. שילחו לי מייל אם בא לכם להצטרף.

אני לא מתלוננת, להיפך, אני מודה. על שני ילדים בריאים ומקסימים, על הפינה הקטנה שלנו בעולה הזה, אפילו על השקשוקה והשניצל. אסתדר בלי פאד תאי. אם רק הם לא היו מעוכים וחלשים כשהם חולים, והייתי יכולה לקחת רק את הרגעים הכיפים שהיו לנו ביחד בימים האלו. את הליטופים והנישוקים, המשחקים וההתפנקויות. 

והיום, כשיצאנו החוצה יחד כולנו, אחרי הרבה זמן שלא עשינו את זה, תפסתי את הרגע הזה. ששווה יותר מהכל, אתם לא באמת מתעניינים בסיבה שהובילה אותו לנשיקה...