17.11.12

Tel Aviv 2012

השבוע לקחנו את לולה בפעם הראשונה לראות תערוכה של אבא. הגעתי למסקנה אחת - צריך לעשות את זה יותר! לולי החליט כבר בבוקר ללכת לגן באטמן סטייל, ועל הסטיילינג של לולה (אלוהים ישמור!) לא אני אחראית. שלחתי אותה לגן עם שתי אופציות להחלפה, והגננות עשו מיקס אנד מאטצ' כל כך לא הגיוני, וככה קיבלתי אותה בצהריים...היו המון ילדים בתערוכה, כאלו שההורים שלהם אמנים, וכאלו שזה הרגל בשבילם. בזמן האחרון אני שואלת את עצמי מה הערך המוסף לחיים היקרים בתל אביב, אז הרבה יגידו - גלריות, מוזיאונים, תרבות. אבל כשזה חלק כל כך בלתי נפרד מהעשייה היומיומית שלנו, אנחנו כמעט לא מוצאים את עצמנו עושים את זה מחוץ ל"שעות העבודה"...כמה חבל. 
היה לא פשוט לצלם בחלל היפה הזה בגלל שאחת העבודות צבעה את כל החלונות באדום...הילדים השתוללו, ולולי מאוד התרגש לראות את הציורים לש אבא שהוא כל כך מכיר, וגם - היה פורטרט גדול של רובוטריק! וסוס מאוד מאוד גדול, רק הראש, ולהקה מגניבה, ומיץ וקרקרים. 

לולג גילתה ניצנים של גרופית כשלא עזבה את הלהקה. עם הרבה דאווין היא עמדה ומחאה להם כפיים והשויצה בחצאית שלה. והיה גם דשא, ומדרגות לקפוץ מהן, ומלא ילדים משתוללים. 

ומה זה כל האידיליה הזו? כאילו שכחנו כמה זה קשה להיות אמן, ועוד בתל אביב הקטנה. בזמן האחרון יוצא לי להיפגש עם לא מעט אנשים חדשים, וכולם מהופנטים מהעובדה ששנינו אמנים. אני לא ממש, כי עם השנים הבנתי על בשרי כמה זה לא פשוט להחליט להיות אמן נטו. אני רואה את בעלי נאבק כל יום, ובסך הכל מה הוא רצה? לצייר...זה נשמע קסום לאנשים ורומנטי, אבל בחיי שזה כל כך טעון. היו לנו רגעים מדהימים בזכות האמנות שלו, ואני מאמינה שעוד יהיו מלא כאלו, אבל ביום יום לפעמים שוכחים להיזכר בהם. 
את לולי שלנו אנחנו לא מעודדים בצורה יוצאת דופן לצייר או להיות יצירתי. עדיף שילמד מדעי המחשב, לא? אבל כנראה שזה עמוק עמוק בתוך הלב שלו, כי אלו הרגעים שבהם אני יכולה להגיד שהוא הכי שליו - 
כמו אבא, כל מה שהוא צריך לפעמים זה נייר וצבע. והוא כל כך מחושב בציורים שלו, אצלו הכל מתוכנן לפרטים. יכול להיות שהוא יהיה גם  וגם..אם שאלתם את עצמכם על מה הוא מצייר, אז מצאתי פתרון מעולה! גליון של בריסטול על החלון  בסלון. למה לא על הקיר? קי הרבה יור פשוט לנקות צבע מזכוכית מאשר מהקיר. ויש לציין שהוא בקושי מלכלך כשהוא מצייר...
ואז..פגשתי את הקופסון, ואפילו צילמתי אותו בפעולה. מכירים את הקופסון ? :))
עברו רגע ועוד רגע, והיה כיף ואופטימי, ואז נכנסנו למקלט של האוניברסיטה. כי הייתה אזעקה. 
Life in Tel Aviv 2012. נוט סימפל...

1 comment:

  1. כרגיל עונג צרוף, מאחלת לכם שקט ושלווה

    ReplyDelete