אז פסגת מוסלה. הפסגה הגבוהה בבלקן, טיפלה פחות מ-3000 מ׳. יש רכבל שבחורף מסיע את כל הגולשים לנקודות תחילת המסלול. בויאן בעלי גדל ולמד לעשות סקי במדרונות בורוביץ מגיל 4. כל שנה המשפחה היתה נוסעת עם עוד 3 זוגות חברים לבית של אחת המשפחות באיזור בורוביץ, לשבועיים שלמים של סקי. אנחנו עלינו עם הרכבל עד למעלה, כדי לנשום את האויר, ולהציץ על מוסלה. לא יכולנו לטפס ממש עד הפסגה, המסלול לא כל כך מתאים לילדים. למרות שיש חיז׳ה (בקתת הרים) באמצע הדרך, ואפשר לעצור אם מתקשים, החלטנו שזה לא זה הפעם. גם המזג אויר היה ערפילי, וחוץ מזה היו לנו ימים רבים של הליכות לפנינו. באנו להתפעל מהנוף, וככה היה. היינו עסוקים בעיקר להשטתות מול הנוף המדהים הזה, ולעושת פרצופים למצלמה. הילדים שניהם מאוד אוהבים לצלם, וכל אחד בתורו קיבל את המצלמה. הבעיה היחידה היתה, שנסעתי לטיום הזה עם העדשה הכי כבדה שלי.. והם לא אוהבים אותה, הם תמיד מבקשים להחליף לעדשה הקטנה..
הפעם לקחתי איתי את עדשת הזום שלי 24-70 של קנון עם צמצם מאוד נוח של 2.8. זו עדשה טובה, לא האהובה עלי, אבל פרקטית מאוד לטיולים. המינוס הגדול של הוא המשקל. וזה באמת מבאס, במיוחד כשיוצאים לטיולים של יום שלם עם אוכל ומים על הגב, וגם מצלמה. אבל המגוון שהיא מספקת איך שהוא שווה את המאמץ לדעתי. למרות, שבטיולים נקודתיים, אני חושבת שאעדיף לקחת איתי עדשה קלה יותר, כמו ה-50 מ״מ עם צמצם 1.4, שאני אוהבת במיוחד. הטרייד אוף של עדשת ה-50 היא הזווית שלה. היא לא נועדה כל כך לצילומי נוף פתוח ורחב, ולכן, היא נשארה בבית הפעם, כמו גם בטיול שלנו לשבעת אגמי רילה.
כשאני מצלמת בטיולים, כמובן שחשוב לי לתפוס את הטבע והנוף במיטבם, אבל מעל לזה, הרבה יותר חשוב לי לתפוס את המשפחה שלנו עם הסיפור שלנו. לספר סיפור תוך כדי צילום, זה מה שמושך אותי כל כך בצילום. הקלישאה של צילום אחד שווה אלף מילים היא המוטו שלי תוך כדי צילום. אני חושבת שאני נכשלת אם התמונות שלי לא מצליחות להעביר סיפורים עשירים, ואני מרוצה כשאני יודעת להגיד שהצלחתי.
המטרה שלי היא לספר תוך כדי צילום, איך הילדים שלי היו, הרגישו, צחקו, השתטו ואולי בכו, תוך כדי הטיולים שלנו, ובכלל החיים. צילומים עוצרי נשימה של נופים אלפינים כבר יש, אבל צילום של לולי משתין לכיוון הפסגה, לאף אחד אין, רק לי! וזה מצחיק אותי, זה רק של המשפחה שלנו, ואלו החיים באמת. ככה גם כל הצילומים בפוסט הזה, ואני מקווה שבכלל בבלוג הזה. אני מרגישה שהזכרונות של הילדים שלי כל כך עמוקים מהחוויות שלהם בחיים לא רק בגלל שהם באמת זוכרים, ועדיין לא שכחו, אלא בגלל שיש להם את כל התמונות האלו לדפדף בהן מייד פעם, ולהטמיע את הרגע עמוק עמוק בראש ובלב שלהם.
ועוד משהו אחד קטנטן. תנסו להתנתק מנקודת ההנחה שצריך לעמוד מול המצלמה מסודרים ומוקפדים בשביל תמונה. הרי בחיים אנחנו לא ככה, אז למה להתאמץ? גם צילום מאחור עושה את העבודה מצויין, לא רק שתי עינים פרונטליות למצלמה.
טייק אוף, או מה שנקרא, פוקסים זה לא דבר רע. לפעמים אלו יהיו התמונות שהכי נאהב. לכן, לעולם לא למחוק תמונות תוך כדי צילום מהמצלמה. את זה עושים בנחת בבית מול המחשב עם מזגן.. ובכלל, למי יש זמן למחוק תמונות מול נוף כזה?
ממליצה להיות קוליות, ז הכי חשוב בזמן צילום. לא להלחיץ את הסביבה רק בגלל שאתן רוצות צילום טוב ומוקפד. תנו לדברים לזרום, הרי צילום ילדים ומשפחה לעולם לא יכול להיות משעמם. אבל בקלות יכול ליפול לקלישאות אם מנסים להנדס יותר מידי.
ולחשוב על הסיפור. תמיד הסיפור.
אז פסגת מוסלה היתה יפהיפיה. היינו שם ביום האחרון שלנו בבורוביץ. רק הנסיעה ברכבל שאורכת חצי שעה שווה את המאמץ להגיע לשם, ובטח שבט בתקופת הקיץ. לראות את כל האשוחים הזקנים והמפוארים עומדים שם כמו חיילים צובעים את ההר בירוק עד. הרכבל נוסע ונוסע, וקשה להאמין כמה גבוה ורחוק מטפסים מנקודת ההתחלה.
וכאן בורוביץ נגמר. עלינו לאוטו, והדרמנו לכיוון עיר בשם סמוליאן. בסמוליאן הטבע הוא אחר, וזה איזור שאני יכולה להגיד בלב שלם, אם אתם חושבים להגיע לבולגריה, אסור לכם לפספס את סמוליאן, בהרי רודופי היפים.
ניפגש כאן מחר, עם מלא עצים, מים, וחוויות חדשות.
xxx אפרת
תראו כמה הרואי צילום יכול להיות, אם משנים טיפה זוית, ומצלמים מלמטה.
