22.4.21

IT'S FINALLY HAPPENING!

 בימים כאלו אני מרגישה צורך להגיע מהר ומיד אל הפשט. אני מרגישה שחיכיתי וחיכיתי והמתנתי והתבוססתי הרבה יותר מידי, ולכן, הפוסט הזה יקח אתכם ישירות, באותיות של קידוש לבנה אל הפרטים (אני מקוווה הנכספים) לגבי ההרשמה. כן, ממש כך, מי היה מאמין, בטח שלא אני, שזה יתאפשר במהירות  כזו, לכתוב את המילים היפות ביותר ביקום: נפתחת הרשמה לסדנת צילום חדשה בבולגריה. זו הזדמנות לפתוח בקבוק יין טוב ולהרים לחיים. אה, כן, יהיה המון המון ייש טוב בסדנה. אז נתחיל בפרטים? 




זמנים לוידין, העיר שלנו, ועל הדרך נלמד את הפלא השמיני של העולם - צילום. כי בעולם ויזואלי כמו שלנו, זו אבן יסוד. ויש לי דרך נעימה וידידותית ללמד אתכם. לא צריך הרבה מלבד מצלמה טובה ויצר הרפתקאות. לכל השאר אני דואגת. חודש יוני הוא חודש קסום העיר שלי, הפריחה עדיין על כנה, הירוק ירוק מאוד ומזג האויר אידיאלי. 
זו תהיה הזדמנות נהדרת לחלוק אתכם את החיים שלנו העיר קטנה בבולגריה, שסביר להניח שעקבתם אחרינו במשך כמה זמן. נחלוק אתכם את הסודות הקסומים שיש לעיר שלנו להציע, תוכלו להציץ לגינה שלי ולירגזים הקטנים שבטח בדיוק יפרחו. נכיר לכם את הנגריה שמיצרת את מוצרי העץ, ואת הסבא האהוב שאחראי על הכל. נהנה מהחלל החדש שרק סיימנו לשפץ בשנה שעברה ועדיין לא ארח מספיק סדנאות, תהיו אורחינו המכובדים והיקרים. 



מתי? 4-6 ליוני 2021 יום שישי, הגעה הנה בצהריים ומסתיימת ביום ראשון בלילה. הטיסה חזרה היא ביום שני בבוקר. כמובן שתוכלו להאריך את השהות כרצונכם.
איפה? צפון בולגריה, מחוז וידין, בסטודיו החדש שלי!!
למי? נשים וגברים מגיל 18 בכל רמות הצילום. מתחילים ומתקדמים כאחד.
  מה נדרש? מצלמה דיגיטלית עם אפשרות לצילום ידני. בעגה המקצועית נקראת
 dslr. 
אופציונלי: מחשב נייד עם תוכנת לייטרום מותקנת.
מה אוכלים? הסדנה כולה תהיה צמחונית, עם דגים.
לינה: מלון אנה כריסטינה, בעיר שלי, אותו המלון שהלין עד כה את משתתפי הסדנה. ישנם חדרים זוגיים וחדרים ליחידים.
הגעה: יש לנחות בסופיה, משם תצא הסעה מאורגנת לכיון וידין. ההסעה הלוך וחזור תצא בהתאם לטיסות וויז איר. הטיסה ביום שישי ממריאה בשעה 09:30 מתל אביב, הטיסה ביום שני ממריאה בשעה 06:10 מסופיה. כאמור, ההסעה תצא בהתאם. יש אפשרות להגיע עצמאית , וכמובן להמריא ולנחות בטיסות אחרות. חבירה להסעה בטרמינל בסופיה.
מחיר: 4500 ש"ח לחדר יחיד, 4300 ש"ח ליחיד בחדר זוגי. התשלום מתבצע בזמן ההרשמה.

מה כולל המחיר: הכל מרגע החבירה להסעה ועד סיום הסדנה. המחיר כולל לינה, הסעה (במסגרת ההסעה שאני מארגנת כקבוצה) מהשדה ואליו, כל הארוחות וההסעות במהלך הסדנה, אלכוהול וכמובן תוכן הסדנה.

 מה לא כלול במחיר: טיסות, ביטוח נסיעות - חובה, בדיקת קורונה עבור הטיסה חזרה לישראל במקרה הצורך. .
מדיניות ביטול -  בעקבות המצב המוזר שנוצר, ביטולים עבור תשלום הסדנה (לא הטיסה) בעקבות הגבלות קורונה בהחלט ילקחו בחשבון. 
ענייני קורונה- אין צורך בבידוד בבולגריה לישראלים מחוסנים, ואותו הדבר בחזרה לארץ. בדיקות הקורונה שכרגע נדרשות עבור עליה לטיסה מבוצעות בבית החולים שצמוד לסטודיו, אנחנו נדאג לכם להגיע לשם ולהסתדר עם הניירת הפשוטה. יתכן שההגבלות יהיו שונות עד מועד הטיסה, נמשיך לעקוב. 

שימו לב שבסדנאות החדשות, בלוקיישן החדש, יהיה דגש גדול יותר על צילומי פנים, התיחסות מורחבת לסטיילינג, צילום בתנאי תאורה מגוונים ויפהיפים. עם זאת, זו אחת העונות היפות בשנה, ואנחנו הרי נמצאים על נהר הדנובה, בין יערות עתיקים ועיר אירופאית. יהיו צילומי לוקיישן עם סטינג מפואר במיוחד בשבילכם. .
הסטודיו החדש אידיאלי לכל עונות השנה, נוכל להתרווח בו גם כשמושלג, או גשום או מידי חם. האור בו קסום ומיוחד, ועל האוירה אני אחראית, אז תסמכו עלי.



אז קדימה. הרשמה בלבד דרך המייל, עם כותרת מייל: בולגריה ביוני.
שלחו לי לכאן: mylovelymessworkshop@gmail.com

מספר המקומות מוגבל.





11.6.20

Wooden Lollies, a short story.



איפה הקורונה תפסה אתכם? אותנו המנוולת תפסה בפיק של הפיק. ממש בשיא, אחרי חמש שנים נפלאות כאן בבולגריה, התחלנו לחשוב על השנה הקרובה כשירת הברבור שלנו, לתקופת בולגריה. שיר הלל למתנה שקיבלנו באמצע החיים. הבן של יעלה בספטמבר הבא לכיתה ז׳, ותוכנית העל היתה שיתחיל חטיבה בישראל. זה יהיה שאפתני מצדי לחשוב שאוכל להמשיך ולהעשיר אותו בגיל 12, ולספק לו את המסגרת שילד בגילו צריך. אתם בטח בשוק ממה שאני כותבת, אבל מחשבות רבות עולות לי בראש כבר לא מעט זמן, זה לפוסט אחר. מתחייבת כאן לשתף אתכם בתהליך שאנחנו עוברים, אחרי הכל ליויתם אותנו לא מעט שנים, ותמיד שמחתי לשתף.



עם כרטיסים למרוקו, ושניה לפני פרסום סדנה בבולגריה, אוהל ביוון ו road trip שתכננו באירופה, הקורונה טירנדה - המצאתי מילה, מלשון טורנדו.. את החיים שלנו. הכל עצר מלכת. ציפור לא ציץ. עוף לא פרח, נאלמנו חסרי ידיעה ברגע אחד בבתים שלנו. הכל עמד, וכמו שמים בביצה עומדים, כולנו יודעים מה מגיע אחר כך. לא רק שהעבודה שלי קרסה ביום אחד,יותר גרוע מזה היו המחשבות המטרידות על איך אנחנו צולחים  את השנה הקרובה בלי עבודה, בלי ידיעה ברורה שנצליח לממש את התוכנית להזיע למוות בחום התל אביבי כבר בקיץ הבא.




היה כאן מאוד קשה, ולעיתים אפילו מפחיד. מערכת הבריאות בבולגריה היא מהחלשות באיחוד הארופאי, המדינה לא ידועה בשקיפות שלה, ובנוסף הבנו שהילדים לא יוכלו להרשם כאן לבית ספר בגלל שאין להם תעודות סיום של כיתות א,ב,ג וכו. כן, מטר של הזיות נפל עלינו ובאמת לא הצלחתי לראות קדימה.






 היו ימים שביליתי בסטודיו, מסתכלת על הסרויס המושלם שרכשתי לאחרונה מחברתי עירית, ודמעות הציפו אותי. רחמים עצמים בלתי מובנים וילדותים. כל מה שחשבתי עליו היה כמה מסכנות הצלחות האלו שלא יזכו להערם במאכלים מטריפים של שפים מוכשרים, כמה מסכנות הן שלא ינעימו את זמנן של נשים נחמדות שרוצות ללמוד צילום ולברוח המעולם האכזר. מי שקצת מכיר אותי אישית יודע שאין אימפולסיבית גדולה ממני, לטוב ולרע. וכמו שהרחמים הציפו אותי ככה מתי שהוא באפריל אספתי את עצמי וביום אחד קיבלתי את ההחלטה להחזיר את הפעילות של הנגריה למצב ייצור.






את כלי העץ כבר ייצרנו בעבר, ממש כשהגענו לכאן. היתה מוטיבציה מטורפת וכולם פירגנו מאוד, אבל בלי לשים לב במקביל היתה מוטיבציה עוד יותר מטורפת לבנות את עולם הסדנאות האהוב שלי. וככה, הזמן נשאב בין הלימודים בבית, הסדנאות והטיולים, ועסק הנגריה דעך. במשך כל השנים האלו הייתי מקבלת מדי חודש מייל או שניים או שלושה, באופן קבוע, מכם. ששאלתם אם ומתי נחזור ליצר. זה היה משמח, אבל שם זה נשאר. החיים עמוסים. אז מה עושים כשהקורונה מגיעה? כשאין הכנסה? כשיש ים זמן ואי אפשר ללכת לשום מקום? מתכססים תכסיסים. האמת שחשבתי שיהיה קשה יותר למכור לחמי את הרעיון, ולשמחתי הוא, האיש המוכשר הזה, ללא היסוס הוציא את הרישומים הנפלאים שלו מ-2014, כי כמובן שהוא שומר הכל, כל פיסת נייר, והתחלנו. תוך יומיים היו לנו כבר שתי כפיות, ושני סכינים. המצלמה תיקתקה נון סטופ, עמוד אינסטגרם הוקם ברגע, ואתם אנשים מופלאים פירגנתם ובגדול.



היו לי לא מעט לבטים אם זה בכלל נכון לנסות ולמכור מוצר שהוא לגמרי פריוילגי בימים כאלו. גילוף בעץ זה לגמרי מוצר פרמיום שסביר להניח שמי שרוכש אותו עושה זאת בעיקר בשם היצירה. אהבה וההערכה למלאכת היד הקסומה הזו. ומי צריך את החפצים האלו עכשיו? בחרתי לא להלאות את עצמי בשאלות שהתשובות אליהן לא נמצאות בידי. מנקודת המבט שלי, הייתי חייבת למצוא עיסוק, שישאב אותי בכל הכוח פנימה אל עין סערה שונה, אחרת הייתי נשאבת למקומות עצובים יותר. פתאום ככה, באמצע ההתרחשות העולמית של נגיף משוגע, מצאתי את עצמי מתזזת בין הנגריה, המחשב, המצלמה, עסוקה עד מעל הראש ביצירה. כבר לא ראיתי מסביב את אותה הרוח שנשבה רק לפני כמה רגעים. וזו רק אני, תארו לעצמכם כמה מרוממת היא נפשו של איון חמי? הוא לא מפסיק להעריך את ההזדמנות הזו שפלה בחיקו. הוא בקושי מסכים לי לצלם אותו אז בטח שלא לצטט אותו, אבל ארמה טיפה ואספר לכם שהוא מרגיש בשיאו. החדווה שהעיסוק יוצא הדופן הזה נותנת לו היא חסרת מחיר. שנים שוא מנגר, ארונות, מטבחים, כל מה שהלקוח מבקש, וזה פיזי, זה מעיף, לא יצירתי במיוחד לא אישי, לא שלו. בימים האלו הוא יכול לרדת לנגריה בחמש בבוקר כדי לגלף כף לעוגה, רק כי הסקרנות הרגה את הנגר איך טבעות העץ יראו, ומה הידים שלו יכולות ליצור. אין שמחה ממני בשבילו. אז שתי משפחות עסוקות, ויוצרות, ומצליחות לראות קצת יותר קדימה מלפני כמה חודשים. וזה ילד הקורונה שלנו.




הסיפור היותר מרגש הוא בויאן. מכיוון שהוא לעולם לא קרא את הבלוג שלי ואין סיבה שהוא יתחיל עכשיו אז אכתוב. הסיבה שאיון אבא שלו כל כך שמח בימים אלו, היא כמובן מהתעסוקה, ובעיקר מהזמן שהוא מבלה עם בויאן בנגריה. כן, כן. בויאן יודע וידע תמיד לתפעל באופן בסיסי את המכונות בנגריה, אבל לא מעבר לזה. היום, אבא שלו מלמד אותו את התורה עצמה. את המהות. הם יושבים שניהם, על כיסאות מאולתרים כי ידוע שהנגר הולך יחף, באור מעומעם, אוחזים בחתיכת עץ מנצנצת, של אגוז או דובדבן או שיטה, ויוצרים יש מאין. והיום, בויאן כבר עבר את רוב שלבי החניכה המשמעותיים, והעבודה מתחלקת בין שניהם, כמה שזה מדהים לראות אבא מעביר לבן את החיים דרך הידים. אין ספק שהכשרון הוא בגנום שלנו. 



אנחנו עסוקים ביצירה, מנסים לשמור את הראש מעל המים, לא באמת יודעים כמו כולם מה יהיה הלאה. אבל מקווים לטוב, ומקווים לקבל את החיים שלנו בחזרה, ובעיקר מקווים להיות מסוגלים לחזור לישראל בעוד שנה. כל כפית שרכשתם מאיתנו או סכין או כל דבר אחר גרם לכולם כאן להתפרצויות של אושר ולניצוצות של תקווה. אנחנו מעריכים מאוד כל הזמנה שמתקבלת ומתחייבים להמשיך לעשות את הכל באהבה גדולה לאמנות הגילוף. פרשתי לפניכם כמה צילומים מהנגריה, יחד עם התוצר הסופי. הקונטרסט הוא רק אשליה, הנגריה היא המקום האסטטי והחלומי ביותר שאני מכירה. הכל בעיני המתבונן, ואני זוכרת את היום הראשון שנכנסתי אליה כאילו זה היה אתמול. מרבד של אפשרויות בלתי נגמרות. עוד לברית של הבן שלנו בניו יורק סבא הגיע עם סוס נדנדה מעץ, שסחב ביד מבולגריה במקום מזוודה עם בגדים. בכל ביקור שלהם בישראל המזוודה היתה מריחה מנסורת טריה, עוד צעצוע מעץ, עוד עבודת יד שתישמר לחיים. המטבח הראשון של הבת שלי שעד היום בשימוש אצל האחיינית המתוקה שלי. עץ הוא אמנם חומר שמתכלה, אבל גם בונה. אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה על שולחן בסטודיו שלי שעשוי מקורות עץ בנות 150 שנה. קורות הפרס הן נקראות, שעברו לחמי מאבא שלו. יש חומרים בחיים שהם זכות גדולה כשהם נכנסים לך ללב. אין חומר שמשתווה לעץ בחיי חוץ מאור. את שניהם אני צריכה כרגע יותר מכל חומר אחר. 

13.4.20

There is no Spoon...

איזה יום. אילו ימים. איזו תקופה. 
מה יהיה. זה מה שכולם שואלים. מתחנים לדעת, מתחננים לכיוון, פיסת מידע ממשית משהו להאחז בו. שמו אותנו בהולד של החיים מבקשים מאיתנו סבלנות, הכלה, ציתנות, אנחנו מבקשים מעצמנו בריאות, סבלנות, הכלה, וגם קצת אויר. חמש פעמים ביום לפחות אני מרגישה שבכי עז תכף מתפרץ, הוא ממש סנטימטרים בין הגרון והעינים וסביבי ילדים כל היום, אסור שהם יראו את זה. לא יהיו לי תשובות לשאלות שלהם, לא אדע לענות ל - אימא למה את בוכה? 
בגלל המתים?  אני בוכה בגלל שאוסרים עלי? שאומרים לי לא? שסגרו לי את העסק? שאני בחרדות קיומיות? בגלל הזקנים? גם וגם וגם. בעיקר אני בוכה על שלקחו לי את חופש התנועה במרחב. ביננו, כשאנחנו בבולגריה אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים בחודש שאני יוצאת מהבית. זה תמיד היה יתרון בעיני. המרחב האישי והמבודד שיצרתי כאן הוא מה שאני אוהבת. אבל יותר מהכל אני אוהבת את המרחבים שמחוץ לעיר. את השדות והיערות וההרים שיש כאן סביבנו. בכל פעם שטיפה מעיק, בויאן יודע לבד, מתניע את האוטו וזורק אותנו בטבע. זו התראפיה המשפחתית של כולנו, לשם אנחנו מגיעים כמה פעמים בשבוע. ועכשיו זה איננו. נשאבנו למחזור בטלה מטורף בתוך הבית מהקסים שלנו, שיש בו הכל, אפילו גינה ופונד עם צפרדעים. וזה לא מספיק. כי: חוסר ידיעה + איסורים זה בדיוק מה שאני לא. ואני משתדלת, משתדלת מאוד לשמור על שפיות ולא תמיד מצליחה. השינוי התודעתי שעובר עלינו לא מעודד, בין הוירוס המנוול לפסח העצוב איבדנו את השיגרה הנעימה שטרחנו עליה חמש שנים. הילדים הסתחררו בין הגבולות הפרוצים ואני נתתי לזה יד. עצמתי עיניים ובחרתי לברוח גם, הגרסה שלי לפורטנייט ופפה פיג בלופ. בימים האחרונים הייתי קשה עם עצמי מאוד ומניתי נונסטופ בראש את כל הדברים שאני עושה לא בסדר כל היום. חוזרת ומשננת אותם כדי להטיף, משהו נוצרי השתלט עלי וכמו הגשתי את הלחי השניה. קשה לי בכלל לדמיין כמה סבל הנגיף הזה הכניס לחיים של אנשים. כמה מגדלים התמוטטו, כמה אלימות פיזית ונפשית משתוללת לה בין הקירות הסגורים. ואני בשלי, ממשיכה להיות עצובה ודואגת. ואז הגיע אתמול, שהיה יום שימשי ויפה, בויאן התעורר בבוקר עם מצב רוח אש (מאיפה??) הקים סטודיו נייד בחצר, הילדים לבשו בדגים קצרים וסנדלים והכל היה מואר. החלטתי לעשות את מה שנמנעתי ממנו 6 שבועות, וגרם לי להרגיש כמו פולשת ממש, פתחתי בהיסוס את דלת הסטודיו שלי וצעדתי פנימה עם ראש מורם. נכנסתי לאמוק של נקיונות וסדר ולא יצאתי עד שהכל ניצנץ. זה לא הכה בי פתאום. זה תמיד היה שם, פשוט פחדתי להתמודד עם זה. היה לי קשה להכנס לחלל שקיים עבור אורחות ואורחים, עבור התקהליות שבאות מאהבה, ולראות אותו במערומיו. חששתי לשנוא את המעמד, להרגיש לא נוח מול הזכרונות, לפחד מהעתיד. אבל זה לא קרה. כל מה שרציתי היה לא לצאת מהסטודיו. בין שיר דכאוני אחד לאחר, דיגדגו לי האצבעות כמו אחרי נימול, רודפות אחרי המצלמה ורק רוצה להרים אותה. את זה אף אחד לא יקח לי. אף פעם. והאמת והשלום אהבו, ואני והסטודיו חברים וצפויות לנו הרפתקאות רבות בעתיד, ככה הבטחתי לשנינו. עם לב מלא חזרתי הביתה והמלאכית הפרטית שלי גררה אותי לדנובה לשחיית אביב ראשונה. 
אני מקווה שהמילים הללו יחזיקו מים עוד זמן ארוך, גם כשיהיה קשה יותר, ובגלל זה אני כאן. מזמן לא עידכנתי את הבלוג עם הימים הפרטיים שלנו, שהם לא סדנאות. כמובן, שכשאני מסתכלת עכשיו אחורה, היו לנו רגעי קורונה מופלאים, ולא מעט, זה שבחרתי להדחיק אותם בהווה זו בעיה שלי כנראה.. הריכוז שלהם כאן בפוסט עושה לי שמח בלב, ולא אכפת לי להתפרע עם מליון תמונות, פשוט כי אני צריכה את זה. 
בין התמונות אכתוב עוד מעט, אבל אני גם מאוד שמחה לכתוב כאן שמתבשל לי משהוא חדש בראש, והוא קשור בהום סקולניג, באמנות, בילדים, ובקובץ פי די אף..  בויאן ואני ממש בימים אלו יושבים וכותבים מערכי שיעורים סופר נגישים וכיפים לילדים, בעצם מעלים על כתב עם הוראות הפעלה את מה שאנחנו עושים כבר חמש שנים. מאוד אשמח לשמוע אם זה מעניין אתכם, ואם לתת לזה פול גז מלא מלא. כמובן שיהיה פוסט שלם לכבוד בקרוב. 
וגם, עבודות העץ המהפנטות של חמי איון תכף מוצאות להן בית חם באתר נגיש ונוח לרכישה, אם  אתם פנויים  לזה נפשית וזה יכול לעודד אתכם תשארו בסביבה. 
חלקנו מוצאים נחמה בפינוקים קטנים, ואין ספק שכזו גם אני. לא מעט דברים הפכו ללא זמינים כמו הים, הפוך בבית קפה, סדנאת צילום, וחיבוק מסבתא. אבל תאמינו לי, כמה שזה נשמע מופרף, להחזיק כפית שאיון גילף, וללטף אותה בין האצבעות דקות ולעיתים שעות ארוכות זו מדיטציה הגונה. כבר אתמול העלתי לעמוד האינסטגרם של mylovelymess  הייליט שמור שנקרא SHOP בימים הקרובים אעדכן עם מחירים ואיך אפשר לרכוש. כאן בסוף הפוסט יש פרטים וצילומים חדשים.

הבהרה קטנה: היא, המלאכית שלי מצולמת המון כי היא הצל שלי. כמעט בלתי נפרדות כל היום. והיא אוהבת את המצלמה והמצלמה אותה. את הבן שלי איבדתי מזמן לפורטנייט ולגיל התבגרות מוקדת מהצפוי. פה ושם הוא עוצר לשאול מה יש לאכול ולהגיד שלום, מהמצלמה הוא כמעט תמיד בורח. והנה טיפשל צלמת: לזרום עם זה. במיוחד כשהם קטנים. אף הורה לא רוצה שהילד שלו יפתח אנטי למצלמה, וזה בסוף ישתחרר. הוא נתן לי 11 שנים של חסד, עכשיו אני קצת מרפה, עד שאחליט לתקוף מחדש.
וככה הימים שלנו עוברים, לולה מול המצלמה, היה לנו שלג מטורף פעמיים בחודש האחרון, מה שלא היה כל החורף. חגגתי עם המצלמה, ואין ספק שהוא יזכר כאחד מרגעי השיא של הקורונה. וכמו שאתם בטח יודעים, יש לנו כל ב חדש והוא מושלםץ סליחה על המילים הפשוטות אבל הוא פשוט מושלם. הוא הגיע אלינו באמצע פברואר, ומאז יש לו בוק שלא מבייש דוגמנית צמרת בניינטיס. אנחנו, כולנו, אוהבים אותו אהבת אמת, הוא האור של הבית, בירך אותנו בכל כך הרבה רגעי אושר וחימומי לב, שהמשפט של כולם עכשיו בבית זה: איזה חיים מבוזבזים חיינו לפני רונטו. זה השם שלו. היא: שמונה שנים עלובות הוא: 11 שנים מיותרות. ככה אנחנו אוהבים אותו לא פחות. עשרות רגעים ותמונות מוזמנים לקור אירופאי עם הגולדן רטריבר החתיך בעולם..




















קצת אחרי תחילת הימים הפסיכים של הקורונה, אחרי אין סוף בקשות מכם, העלתי באינסטגרם שלי (זה הזמן לעקוב אם אתם עדיין לא mylovelymess יום בחיי הלימודים שלנו בבית. זה לא היה יום יוצא דופן, בטח שלא כיסינו את כל הנושאים השבועיים אבל זו היתה הצצה אמיתית לאיך ומאיפה אנחנו לומדים. המרכיב המרכזי שם היה ספרים. ספרי קריאה וספרי עיון שמותאמים במיוחד לילדים. לא ראיתם שם חוברות עבודה לקוניות, דפים אין סופיים שך תרגולים מאימים. לא מעט חשבתי מה התבלין שבעצם גורם לזה להצליח אצלנו בבית, ומצאתי. כמובן ספרים. בשבועיים האחרונים כמו שכתבתי איך שהוא נשאבנו בעל כורחנו למעגל הבטלה. אימא לא בתפקוד מלא, ילדים לא בריכוז בכלל, השמש קצת יצאה ובכלל אוירה עולמית של הכל פרוץ, חוץ מגבולות הבתים. הדבר היחיד שניסיתי להקפיד עליו הוא רצף קריאה. לולה קוראת עכשיו את דוקטור דוליטל בתרגום החדש והטוב של סדרת הרפתקה, והבן שלי עמוק בספר ה-10 של ריק ריידן שבחיי אין לי כל כך מושג מה קורה שם, הוא כל היום משנן נבואות של חצויים בעל פה ומדקלם לנו לפני הארוחה. כל עוד הם מרוצים אני לגמרי מרוצה. רק שיקראו, השאר יגיע תוך כדי. כמובן שממחר, אחרי שאימא התאפסה על עצמה נחזור לשגרת לימודים רגילה.
יחד, בערבים, אנחנו קוראים ספרים שאני במיוחד אוהבת. שנים שהייתי מקריאה להם סיפור לפני השינה, ולצערי בחצי השנה האחרונה זה הולך ודועך, כי הם יותר עצמאים ויש להם את הרצונות שלהם, אבל תמיד יש איזה שהוא ספר שאנחנו קוראים יחד, גם אם לא יוצא כל יום. האמת שכרגע אנחנו בעיצומם של שני ספרים במקביל, אני בטוחה שלא תצפו מהם, ואשמח לכתוב על זה פוסט בנפרד כי זה מאוד מפתיע. כשנסיים אוכל לחלוק אתכם, וגם את התוצאה של הקריאה הזו מנקודת מבטם שלהם ושלי. רמז: אל תזלזלו ביכולות של הילדים לעולם.






כמו בכל שנה, האביב אצלנו בחצר לא עוצר ומגיע ברוב תפארתו. הייתי חייבת לאחוז חזק בהווה ולא לנדוד לחרדות אחרת הייתי מפספסת אותו. פעם ראשונה שהרגשתי שאני מחייבת את עצמי לצאת ולתעד את נפלאותיו, למרות שלא הרגשתי דפיקות לב כמו בכל שנה. למזלי, אני אדם סנטימנטלי, ועכשיו כשקצת יותר מרווח לי בלב, מספיקות לי התמונות כדי לדמוע מאושר והערצה לכדור שלנו שלא שוכח ולא מאכזב ולא עומד מלכת. שזוכר להנביט כל נרקיס, ולהפריח כל ניצן ולמלא את האויר בריחות משכרים ואת כרטיס המצלמה שלי בזכרונות, גם אם מעומעמים של התחדשות ואור.










בהקשר אחר לחלוטין, בזמן שאני כאן יושבת לי בסטודיו הנעים שלי, וכותבת את הפוסט, ומקשיבה למוזיקה, שמתם לב ש 92׳ היתה שנה מדהימה במוזיקה?? אולי המשובחת שבכולן?
ולעניננו. בעיצומו של משבר, בסופו של האביב, בפתחו של הקיץ, ככה באמצע החיים הנה הדברים שאני מודה עליהם כל בוקר:
*המשפחה שלי הגרעינית פלוס רונטו הכלב
*המשפחה המורחבת שלי ששומרת על עצמה ומקשיבה להוראות ולא מחפפת
*הקירות של הבית החם והנעים שלנו, החצר הדשא הצמחים הפונד וכל היצורים החיים שאנחנו נותנים להם מחסה אצלנו. הם משמחים אותי מאוד. במיוחד התרנגולות. הן מטילות לנו ביצים נפלאות כל בוקר ולא מתלוננות על כלום.
*הדנובה שמשמשת לנו מפלט כי היא 100 מטר מהבית שלנו אז מותר.
*התגובות מחממות הלב שלכם בכל המדיות. אמיתי. מודה על זה כל יום.
*שהרצון ליצור לא דועך לי למרות שחששתי מזה, אבל הוא לגמרי שם.
*שנות ה-90 עם השירים הכי דוקרים שיש, הסולואים הכי מרטיטים, הריפים הכי ממכרים, הסולנים הכי שווים והזכרונות הכי מרגשים מכל תקופה נתונה בחיים שלי.




יש לי עוד כמה חובות כמו לפרסם עבורכם את המתכון של המיקיצה הבולגרית ולעדכן במוצרים החדשים של איון חמי. נכנסת לאטרף של עבודה לא מעכשיו, מאתמול בעצם. תמשיכו לבקר כאן, תכתבו לי, תשאלו אותי, תדכנו שאצלכם בסדר, והלוואי וניפגש כבר!
הממתקים האלו ממש היום יוצעו למכירה יחד עם עוד כמה מעמדי עוגה. ממליצה לעקוב באינסטגרם פלוס לכתוב לי למייל mylovelymessworkshop@gmail.com
נחזיק כולנו מעמד יחד, כנראה שאין יותר מדי ברירות, נכון?
חיבוק חם לכולכם מבולגריה.
אפרת