כבר יותר מחודש שאנחנו מוקפים בערימות לבנות של שלג. הוא אמנם הפסיק לרדת כבר לפני שבועיים, אחרי שירד און אנד אוף שבועיים שלמים. הטמפרטורטת כאן לא עולות מעל ה-0, וזו הסיבה שהכל נשאר, ולא נמס. בתחילת השבוע שעבר הו דיעו בחדשות שהטמפרטורות צפויות לעלות, וכל השלג יימס. אז יצאנו לחצר שלנו, למלחמת שלג ענקית, אפינו עוגה, וחגגנו את השלג. אבל הוא לא נמס. אתמול, הודיעו שהיום (שבת) הטמפרטורות יעלו, והשלג ימס תוך יומיים. אז החלטנו באמת לנצל את היופי המופלא הזה, ויצאנו ליער האהוב עלינו, מרחק 20 דקות נסיעה מהבית. העמסנו תפוחי אדמה, פרמז׳ן, שוקו חם ואת איוון, ה-סבא :) השמש היתה כל כך נעימה, היער שכב לו שם בדממה בוהקת, שמענו מליון ציפורים שורקות, ואפילו ראינו בז! כלב קטן נמצד למדורה שלנו, ולגבינה שלנו, ופתאום שמנו לב שעברו שלוש שעות..
אתן בטח חושבות איזה מטורף זה לצאת החוצה במזג אויר כזה, עם מטר שלג במקומות.. האמת, שכשיש בגדים מתאימים, ובמיוחד נעליים (מאוד חשוב) זו ממש לא בעיה. ובמיוחד כשיש מדורה קטנה שדולקת, ומשהוא חם לחמם את הגרון. למדנו כאן לא להרתע מהקור. אחרת היינו מוצאים את עצמנו יושבים בבית ומסתכלים מהחלון החוצה כל החורף. כשרק עברנו לכאן, עשיתי הסכם ביני לבין עצמי, לנצל את הטבע המדהים שיש לנו כן מסביב, ולצאת החוצה כל יום, עם הילדים, אפילו לחצי שעה. זה באמת החזיק מעמד המון זמן הסידור הזה, חוץ מהתקופה האחרונה. מאז שעברנו לבית החדש, שמחזיק בתוכו סוג של קסם מגנטי, שכל מה שאני רוצה זה להישאר ולהנות מהחלל הזה שיש שלי פתאום, כזה שנוצר כמו קסם.. אבל כמובן שתמיד מגיע הרגע שאני כבר על סף זעקות הצילו, וחייבים לצאת החוצה, ולהשתחרר ולשחרר. על הבית וכל מה שקורה בתוכו עוד אכתוב ואצלם בקרוב. הבית לא גמור, והחלק הכי נפלא בו - עליית הגג של הילדים צריכה עוד פינישים קטנים. אז זה יגיע בקרוב..
השלג באמת התחיל להנמס, ואתמול באמצע הלילה התעוררנו כשהיינו בטוחים שרעידת אדמה התחילה פתאום. מה שקרה זה שגוש עצום של שלג זלג לו מהגג של הבית, והרעיד את כל הבית. לא באמת קרה כלום..
היער הזה, זה המקום מפלט שלנו. כשאני חושבת אחורה על כל הפעמים שביקרנו שם, רובן, היו קשורות לימים מאוד לחוצים, כאלו שתכף מתפוצציפם בפנים, אם לא יוצאים לאן שהוא להשתחרר. ובמאת האחוזים, בכל פעם שיוצאים ליער ההוא, הכל מסתדר. הכל נרגע, הכל שליו שוב בחזרה. דלק ל- inner peace שלנו, שלי..
אני לא מוצאת זמן לממש את ההבטחות שלי לעצמי.לפני שנתיים בדיוק עשיתי הסכם ביני לבין עצמי, להיות נוכחת לפחות פעם אחת בחודש בצילום שם הילדים. זה החזיק יפה יותר מחצי שנה, וכמובן, התחיל לדעוך. למה כמובן? למה זה חייב היה להיות ככה? למה לא הצלחתי לעמוד במשימה?? אכזבה מאוד גדולה. לפני כמה ימים לולי, בא אלי עם משפט המחץ, כזה שגרם לי לדמוע טיפה. הוא אמר שאימא של פפה פיג (החזירה הכי מגניבה בטלביזיה, דא..) היא האימא הכי מגניבה בעולם, כי היא כל הזמן עושה איתם דברים כייפים. ככה, אמר, והלך. לא נראה לי שהוא היה מודע להשלכות של זה עלי. הלכתי לפינה והתכנסתי בעצמי בשקט. למה הוא לא אמר את זה עלי?? אולי כי לקחתי על עצמי תפקיד לא קל בכלל, להיות גם אימא שלו, גם המורה שלו, ובין לבין למצוא זמן להיות מגניבה כמו אימא של פפה פיג, וזה כנראה לא מספיק בכמות.. (הזמן הכיפי..) מגיל כל כך צעיר צריך להבין שבחיים אי אפשר הכל? למה הוא לא יוכל דווקא כן לקבל את הכל? במינונים שהוא רוצה..?
אבל אתמול, כשיצאנו יחד כולנו, לכמה שעות ביער המושלג, דווקא מצאתי לעצמי נחמה קטנה בין כל המילים והרגשות של הילדים ושלי. הסתכלתי על הרגעים האלו, שבהם הילדים שלי מתפלשים בשלג, שעות ארוכות, מחפשים גרעינים לציפורים, מלטפים כלב נטוש, מבעירים אש בעצמם, מתגלגלים מצחוק כמו כדורי שלג, מכניסים שלג לתחתונים אחד של השני, משתינים על המדורה (הבנים!!) בונים מיטות לשועל קטן שהגיע איתנו מהבית, עוזרים אחד לשני, אוספים את הזבל, לא מתלוננים, רוצים עוד ועוד.. שמחים על מה שיש להם באותו הרגע, והכי הכי - אומרים תודה בסוף. תודה על מה?!?! על זה ששכחנו לצאת מהבית כמעט חודש, על זה שהשארנו את הטבע והיופי בחוץ, ולא ביקרנו אותם כמו שאנחנו רגילים.
אני מרגישה שאני צריכה להתנצל שהצילומים כל כך פשוטים. לא מתוכחמים מספיק, לא אומנותיים. זה כי פשוט הייתי כל כך נוכחת באותן שעות, שבאמת, הרמתי את המצלמה בלבד כדי לתעד, בלי הרבה מחשבה קדימה, איך הפריים יראה. השלג בהק באור השמש, והקונטרסטים היו גבוהים בטירוף, יותר מידי פרטים קשה לייצר בסיטואציות כאלו, ואני כאילו הגעתי מראש עם מחשבה של פשוט להיות, אולי זה יוסיף לי נקודות פפה פיג סטייל :)
אני לא משלה את עצמי,לא הכל בא בטבעיות, לא הכל זורם בנחל הוורוד של החיים.. לפעמים, צריך להזכיר לעצמי לעשות מאמץ, להישאר מגניבה בשביל הילדים, לעשות מאמץ לגעת בדברים אחרת. לא לתת לאיזו פפה פיג אחת ורודה לבאס אותי..
אז אנחנו ממשיכים כאן בשיגרה הבולגרית שלנו, שמיום ליום הופכת ליותר ברורה מחדש. אנחנו לומדים, משחקים, ואפשר להגיד שיוצאים שוב לטייל בחוץ, והרבה.
וחוץ מזה, לאימא של פפה פיג יש חולצה של נירוונה?!?!?
ההרשמה לסדנאת בולגריה ממש בעיצומה, ממליצה לכן לקבל החלטה ולהרשם כל עוד מחירי הטיסות נוחים! כל הפרטים כאן. לפרטים נוספים והרשמה כתבו לי למייל של הסדנאות: mylovelymessworkshop@gmail.com
stay cool.. :)
אתן בטח חושבות איזה מטורף זה לצאת החוצה במזג אויר כזה, עם מטר שלג במקומות.. האמת, שכשיש בגדים מתאימים, ובמיוחד נעליים (מאוד חשוב) זו ממש לא בעיה. ובמיוחד כשיש מדורה קטנה שדולקת, ומשהוא חם לחמם את הגרון. למדנו כאן לא להרתע מהקור. אחרת היינו מוצאים את עצמנו יושבים בבית ומסתכלים מהחלון החוצה כל החורף. כשרק עברנו לכאן, עשיתי הסכם ביני לבין עצמי, לנצל את הטבע המדהים שיש לנו כן מסביב, ולצאת החוצה כל יום, עם הילדים, אפילו לחצי שעה. זה באמת החזיק מעמד המון זמן הסידור הזה, חוץ מהתקופה האחרונה. מאז שעברנו לבית החדש, שמחזיק בתוכו סוג של קסם מגנטי, שכל מה שאני רוצה זה להישאר ולהנות מהחלל הזה שיש שלי פתאום, כזה שנוצר כמו קסם.. אבל כמובן שתמיד מגיע הרגע שאני כבר על סף זעקות הצילו, וחייבים לצאת החוצה, ולהשתחרר ולשחרר. על הבית וכל מה שקורה בתוכו עוד אכתוב ואצלם בקרוב. הבית לא גמור, והחלק הכי נפלא בו - עליית הגג של הילדים צריכה עוד פינישים קטנים. אז זה יגיע בקרוב..
היער הזה, זה המקום מפלט שלנו. כשאני חושבת אחורה על כל הפעמים שביקרנו שם, רובן, היו קשורות לימים מאוד לחוצים, כאלו שתכף מתפוצציפם בפנים, אם לא יוצאים לאן שהוא להשתחרר. ובמאת האחוזים, בכל פעם שיוצאים ליער ההוא, הכל מסתדר. הכל נרגע, הכל שליו שוב בחזרה. דלק ל- inner peace שלנו, שלי..
אני לא מוצאת זמן לממש את ההבטחות שלי לעצמי.לפני שנתיים בדיוק עשיתי הסכם ביני לבין עצמי, להיות נוכחת לפחות פעם אחת בחודש בצילום שם הילדים. זה החזיק יפה יותר מחצי שנה, וכמובן, התחיל לדעוך. למה כמובן? למה זה חייב היה להיות ככה? למה לא הצלחתי לעמוד במשימה?? אכזבה מאוד גדולה. לפני כמה ימים לולי, בא אלי עם משפט המחץ, כזה שגרם לי לדמוע טיפה. הוא אמר שאימא של פפה פיג (החזירה הכי מגניבה בטלביזיה, דא..) היא האימא הכי מגניבה בעולם, כי היא כל הזמן עושה איתם דברים כייפים. ככה, אמר, והלך. לא נראה לי שהוא היה מודע להשלכות של זה עלי. הלכתי לפינה והתכנסתי בעצמי בשקט. למה הוא לא אמר את זה עלי?? אולי כי לקחתי על עצמי תפקיד לא קל בכלל, להיות גם אימא שלו, גם המורה שלו, ובין לבין למצוא זמן להיות מגניבה כמו אימא של פפה פיג, וזה כנראה לא מספיק בכמות.. (הזמן הכיפי..) מגיל כל כך צעיר צריך להבין שבחיים אי אפשר הכל? למה הוא לא יוכל דווקא כן לקבל את הכל? במינונים שהוא רוצה..?
אבל אתמול, כשיצאנו יחד כולנו, לכמה שעות ביער המושלג, דווקא מצאתי לעצמי נחמה קטנה בין כל המילים והרגשות של הילדים ושלי. הסתכלתי על הרגעים האלו, שבהם הילדים שלי מתפלשים בשלג, שעות ארוכות, מחפשים גרעינים לציפורים, מלטפים כלב נטוש, מבעירים אש בעצמם, מתגלגלים מצחוק כמו כדורי שלג, מכניסים שלג לתחתונים אחד של השני, משתינים על המדורה (הבנים!!) בונים מיטות לשועל קטן שהגיע איתנו מהבית, עוזרים אחד לשני, אוספים את הזבל, לא מתלוננים, רוצים עוד ועוד.. שמחים על מה שיש להם באותו הרגע, והכי הכי - אומרים תודה בסוף. תודה על מה?!?! על זה ששכחנו לצאת מהבית כמעט חודש, על זה שהשארנו את הטבע והיופי בחוץ, ולא ביקרנו אותם כמו שאנחנו רגילים.
אז אנחנו ממשיכים כאן בשיגרה הבולגרית שלנו, שמיום ליום הופכת ליותר ברורה מחדש. אנחנו לומדים, משחקים, ואפשר להגיד שיוצאים שוב לטייל בחוץ, והרבה.
וחוץ מזה, לאימא של פפה פיג יש חולצה של נירוונה?!?!?
ההרשמה לסדנאת בולגריה ממש בעיצומה, ממליצה לכן לקבל החלטה ולהרשם כל עוד מחירי הטיסות נוחים! כל הפרטים כאן. לפרטים נוספים והרשמה כתבו לי למייל של הסדנאות: mylovelymessworkshop@gmail.com
stay cool.. :)
לא נראה לי שילדים מסוגלים להרגיש שההורים שלהם הכי מגניבים בעולם אחרי גיל מסויים. אולי הוא פשוט גדל. תמיד אצל אחרים זה נראה יותר מגניב/יותר ממתקים/יותר טלויזיה/יותר טיולים. בטוחה שיש לו חברים שחושבים שאת יותר מגניבה מאמא שלהם. אחרי שראיתי את בית העץ שהכנת להם - אני אישית חושבת שאת האמא הכי מגניבה ביקום. אבל זו רק אני. פוסט נוגע ללב ומעורר הזדהות ורצון לחבק.
ReplyDelete