25.2.16

Timeline.

אני מאוד רוצה לשבת ולכתוב פוסט, ויש לי כל כך הרבה מה לשתף, כל כך הרבה תמונות מהחודש האחרון, שבו בעצם, כמעט ולא עשינו כלום.. אבל לא ממש. כי כשאני ממיינת את התמונות לפוסט אני רואה שהים שלנו נראה ממש ממש סוער, ועמוס, מה שלא בהכרח נכון. המציאות אולי קצת משתקפת אחרת. הימים האחרונים שלנו כאן, מאז שחזרנו מאיטליה מבורכים בשיגרה של משפחה, שלומדת בבית. נכנסנו לקצב למידה עם הילדים, קצב טוב, שמניע את עצמו. התקופה הזו היא לא מה שציפינו שתהיה. ציפינו לחורף כבד כמו בשנה שעברה, ולעומת זאת קיבלנו הרבה ימי שמש, עם שעות ארוכות בחוץ. 
בגדול אני מרגישה שאנחנו בחצי תרדמת חורף. עושים, אבל לא באינטנסיביות. עובדים, אבל גם נחים המון. כל המשפחה מתרגשת לקראת האביב. אנחנו מתחילים לרקום חלומות, והחוויות כבר מדגדגות לנו מתחת לבגדים. אני לקראת נסיעה לארץ, להעביר סדנה יומית, אתמול התבשרתי שמחכה לי עוד עבודה סופר שווה מרגשת ויצירתית בשבוע שאני בארץ, ואחרי זה הסדנה כאן בבולגריה. הסדנאות אמנם מלאות, אבל אני ממליצה לעקוב כאן אחרי הפרסומים בסופ״ש הבא... משהו חדש לגמרי עומד לקרות, והוא כמובן יהיה עטוף בים של אהבה... 
והפוסט? ואנחנו? הימים שלנו? שום דבר שאי אפשר לתאר בארבעים ומשהו צילומים.. 



הרבה קורה סביב המטבח. המטבח מחובר לפינת האוכל, ושם אנחנו לומדים. הבקרים מתחילים שם. ידים קטנות כמעט ותמיד מוכנות לעזור, מחפשות עוד משהו לכבוש בממלכת העצמאות.. 





הדנובה. לאחרונה היא ממש ממש גבוהה, ואי אפשר לרדת לקו המים. הדנובה היא המרכז של העיר כאן. אמנם היא לא נמצאת פיזית במרכז, אבל חוצה את העיר לכל אורכה, ואי אפשר בלעדיה. לא עוברים יותר מיומים, ומרגישים את הצורך להגיע אליה, לראות מה קורה. על האוניות יש מסעדות קטנות, ובגדה שלה יש מלא אבנים שנזרקות למים. כבר כתבתי, אי אפשר בלעדיה. 




אימא שלי כאן, היא באה לביקור קצר. זה תמיד קצר מידי. היא אומרת שאין לנו צעצועים בבית. זה קצת נכון וקצת לא נכון. תלוייי מה זה צעצועים, לא? וחוץ מזה, הסברתי לה שחגגנו כאן  ימי הולדת לילדים, וקיבלנו לא מעט גושים של פלסטיק מהסוג הרע ביותר. מבחירה, הילדים מתעלמים מהחפצים האלה. אפשר למצוא אותם מאופסנים באיזה ארון בבית. אנחנו משחקים בלגו. קוראים. מציירים. יש לנו מלא חיות צעצוע. טירה אחת. וקוביות ובולי עץ, שמהם אפשר לעשות הכל. וזה המון. 


שלושת הצילומים האחרונים לא יצאו משהו, אבל הרגע היה מדהים. את הסופרמן הזה לולי בנה בעצמו בנגריה. העיצוב כולו שלו, עזרה בחיתוך הוא קיבל מאבא. ככה עבר לו יום שלם בנגריה, ובסוף הוא יצא עם סופרמן. שמתעופף לו בבית. מתחת לעיר מחתיכות של עצים, ומכוסות קרמיקה, עם תוכי אחד שלא מפסיק לנקר.. 








ועוד הרבה רגעים קטנים בזמן, שאני לא רוצה לשכוח.
אז אמנם הסדנאות הקרובות כבר מלאות, אבל אתן כבר מכירות אותי. תמיד חייבת להיות בתזוזה. לא נותנת לראש מנוח. זה קצת טוב וקצת רע אני מניחה. אולי זו הסיבה שאני כל כך מתענגת על הרגעים האלה כאן בפוסט, קטנים, בלי הרבה תזוזות. פשוטים. נעימים. אבל לא הייתי מרגישה שלמה עם עצמי אם לא היה גם את הצד השני. אז כן, משהו חדש מתחיל לקרות ממש עכשיו, הלוואי שנהיה כבר כולנו ברגע הזה של השיתוף. אוטוטו זה יקרה, ואני מבטיחה, אתן לא תשארו אדישות לזה..


4 comments:

  1. רשומה כייפית. תמונות נהדרות והציורים.... מדהימים....

    ReplyDelete
  2. אפשר להרגיש את השלווה ותחושת השלמות.
    איזה יופי.
    ובניגוד גמור לשלווה הזאת, ולהסתפקות במועט והתרחקות מהטכנולוגיה מביעה משאלה-מכיוון שאת מלמדת צילום, האם תוכלי אולי לרשום מתחת לכל תמונה נתונים טכנים? צמצם, מוקד, מהירות תריס וכו.
    זה יכול מאוד לעזור למי שרוצה ללמוד...

    ReplyDelete
    Replies
    1. בשמחה! אעשה זאת מידי פעם מעכשיו.

      Delete
  3. את יודעת, אני מסתכלת עכשיו על התמונות האלו וקוראת שוב את מה שכתבת (מן חיפוש של יצירתיות ואופקים חדשים תמיד מביא אותי גם אליך:):
    יש גם בתמונות וגם במלל שלך את הקסם של נשים קטנות!
    וזו מחמאה אדירה ונהדרת. מקוה שגם את מרגישה כך.
    נשיקות.
    חיים יפים:)

    ReplyDelete