See the beauty where ever you are.

הבולגרים המקומיים כאן שרואים את הצילומים שלי אומרים לי שהקוראים של הבלוג עלולים לחשוב שאני נמצאת בגן עדן. הם לא רואים את היופי של המקום הזה. המילה הכי פופולארית כאן ברחוב היא מיזריה. הכוונה היא לעליבות. קשה לי להסביר איך קרה שהחלטתי לראות את המקום הזה כאן, בעיניים כל כך אוהבות. זו לגמרי לא ההרגשה של "נסעתי לחו"ל" ואני מתפעלת מהנופים. זו לא ההרגשה של מקום חדש ומרשים. העיר הזאת נראית בדיוק אותו הדבר כמו לפני 10 שנים כשהייתי כאן בפעם הראשונה. מדרכות שבורות לא תוקנו, הן המשיכו להישבר לאיטן, פנסי רחוב לא הותקנו, החשכה כאן היא המציאות, החנויות לא שופצו, והן עדיין ממשיכות למכור את אותם הפריטים ההזויים האלו שלא ברור מי קונה. הזקנים הזדקנו יותר והילדים ממשיכים לנדוד לארצות רחוקות, לחפש מציאות הגיונית יותר. כבר כתבתי על זה הרבה בשנה שעברה בפוסטים של הקיץ הקודם, אני קיבלתי את ההחלטה שלי כנראה בפעם הראשונה שהייתי כאן. החלטתי לא לשפוט ולא לקטר, במקום זה לנסות להנות מהאחר המוחלט שיש לצפון בולגריה להציע לי. הילדים כאן לחלוטין בגן עדן. הם כל היום מסתובבים חצי ערומים, מחפשים מקפצות לכל מקור מים אפשרי. אם אנחנו לא בבריכה אז אנחנו בדנובה. אם לא בדנובה אז באחת המזרקות בעיר, אם לא במזרקות אז בגיגית במרפסת של סבתא, ואם לא שם אז בטח תמצאו אותנו בקראוון שותים בירה וקולה ואוכלים צ'יפס.

הילדים שלי כאן הם הג'יפסים הכי גדולים.. ואני אוהבת את זה. הדאגות הבנאליות של תל אביב לא מעיזות להתקרב לכאן. באנו לנוח ולברוח, ואנחנו בהחלט עומדים במשימה. 

זכרונות ילדות הם ההשקעה הכי טובה. הילדים שלי יזכרו איך זה לאכול ראש של ברבוניות על הדנובה בערב, איך זה לעבור גבול למדינה שכנה ואני מקווה שהם ילמדו למצוא יופי בכל דבר שלפניהם. זו תהייה הצלחה. 

הרבה לפני שאנחנו מגיעים לכאן אני עושה לי רשימות. מה אני רוצה להספיק. כי כמו שחמותי אומרת ימים קצובים טסים להם. זה הלא משנה אם אנחנו מגיעים לחודש, לחודשיים או לשבועיים, זה תמיד נגמר מהר יותר ממה שהיינו רוצים. בקיץ הקודם עשינו והספקנו המון.. אני מאוד מקווה שהקיץ יהיה גם הוא כזה. צריכה קצת להתגבר על הרצון העז לישון ולישון ולישון... :) 

יצאנו החוצה באחד מהימים, ועל המדרגות של הבניין חיכתה ללולה שקית. 

יש לנו כאן שכן נחמד, ג'ורג', שתמיד מפנק את הילדים בשקיות עמוסות בבלונים. הוא עובד במפעל בלונים..והפעם הוא הביא בובות מאיפה שהוא..לולה כמובן רצה לנגריה להשוויץ לסבא. 

אנחנו באמת לא עושים כאן דברים משמעותיים. לא מטפסים למגדל אייפל, לא מטיילים בותיקן ולא צולחים את הגרנד קניון. אנחנו עושים דברים רגילים לחלוטין, ובאיזי..החוויות שלנו הן בובות בשקיות או להפריח בלונים. קשה להסביר למה זה אחרת כשזה כאן. 

או מקסימום, חוצים את  הגבול לרומניה לשחק שח.

נסענו 5 קילומטרים, בציפיה לראות חוץ לארץ! במעבר גבול כולם עברו בקלות חוץ ממני. היחידה עם דרכון ישראלי. עד מתי הדרכון הזה ימשיך לעשות בעיות??? הגענו לעיר הקרובה לגבול, קוראים לה קלאפט. שום דבר שונה מבולגריה. אולי טיפה יותר נקייה.. מסתבר שכל האיזור הזה מיישר קו עם עצמו. חיפשנו מה עושים, לא ממש הצלחנו להבין. השפה שלהם מאוד נעימה לאוזן בעיני, אבל שום מילה זהה לבולגרית. לא ממש הצלחנו לתקשר. נסענו קצת מסביב, הרגשנו שמיצינו, היה חם מאוד, והילדים לא ממש גילו עניין בלראות משהוא שהוא בדיוק כמו העיר שלנו בבולגריה, רק שנמצא בצד השני של הגשר. תכלס, צודקים. בדרך יציאה מהעיר פתאום לולי צועק -  מאמא!! תראי! וככה מצאנו את עצמנו משחקים שח בעיר שקוראים לה קלאפט, ברומניה. 

הולכת לחפש השראה ליומולדת שנתיים של לולה! זה הדובדבן של הקיץ נראה לי.. נסיכות או פיראטיות?? צ'אוו!!!