15.8.12

I need more time...

הי!! אני לא יודעת להגיד מה אני - יותר עסוקה או יותר במנוחה. שניהם כנראה באותה מידה. כשיש לי חופש אז גם יש זמן להרים "פרוייקטים". מה שמשאיר אותי מאוד עסוקה. זה מה שנקרא WIN WIN בעיני, לא מתלוננת לרגע, אבל גם אין לי רגע. לפני שבועיים פגשתי כאן חברה חדשה. לא הכרתי אותה לפני, הכרתי רק את בעלה כל השנים האלו. הבעלים שלנו אין לי מושג למה ואיך לא חשבו להפגיש ביננו אף פעם. טעות חמורה. בכל אופן, מאז שנפגשנו אנחנו כל היום ביחד. מהממת אמיתית. וככה קרה שביחד החלטנו שצריך להרים עוד כמה פרוייקטים לפני שאנחנו עוזבים, אז לגמרי אין לי זמן.
לולה היפה אוטוטו  בת שנה, וקשה לתאר כמה היא מהממת. היא פשוט נפלאה! אני אוהבת אותה מאוהבת בה מתה עליה..וגם לולי - מעריץ שלה, הזמן שהם מבלים כאן ביחד לא משתווה לשום דבר בעולם. הוא דואג לה כמו גבר בן20   שאחותו בת ה-14 יצאה עם חברים. תמיד רוצה שהכל יהיה לה טוב, יום אחד כשנכנסנו הביתה הוא ואני ומצאנו אותה עם דמעה קטנה בקצה העין (סתם מפינוק או משהוא כזה, חלילה לא קרה שום דבר)ראיתי אותו מחזיק את הדמעות שלו חזק בתוך הגרון -הוא לא הבין למה היא בוכה ולרגע היה לו כל כך עצוב, אבל הוא כבר כל כך "בוגר" שבטח לא רצה לבכות בלי סיבה. לבכות בלי סיבה - רק כשרוצים לעצבן את אימא, ממש לא כשיש סיבה אמיתית..וככה הם חיים להם באידיליה של החופש הגדול כאן בבולגריה. מה הם יודעים בכלל על איראן וביבי???
הנוהל הרגיל מיד כשהם מתעוררים בצהריים מהשינה. או גם בבוקר. או גם לפני השינה. ולפעמים סתם באמצע היום כשאין משהוא יותר טוב לעשות. היא זוחלת לה בשקט בשקט לחדר, נותת סימן (צעקה) והוא מיד יודע שהיא כבר במיטה מחכה לו למלחמת כריות.
הוסף כיתוב
אל תדאגו - הכל בהשגחת מבוגר אחראי...
ולפעמים כן יש אטרקציות כאן בעיר הרפאים שלנו. השבוע עגנו כאן מאות קנואים- רבים של קנו.. איך אומרים??? מסע של חותרים שמתחיל מגרמניה כל הדרך בדנובה לכיוון הים השחור, כמעט שלושה חודשים. כל פעם כשאנחנו מגיעים לכאן בקיץ אנחנו קופצים להגיד שלום. זה מרתק להבין שיש אנשים שעושים עם הזמן שלהם דברים אחרים לגמרי ממה שאני בוחרת לעשות. נגיד שלוש ארבע שעות יומיות מול המחשב 50% פוטושופ ו-  50% בלוג/פייסבוק/פינטרסט/בלוגים אחרים/מרתה/ynet או כל מיני הרגלי גלישה מוזרים...והם? הם חותרים להם, מנסים להשתלב בזרם אחר לגמרי, הזרם של הנהר..האמת, שנראה שכיף להם כל כך.. כמובן שלא עברו דקות ומישהוא שמע אותי מדברת עברית עם לולי ומיד קפץ להגיד שלום, בעיברית. כן, אנחנו בכל פינה בעולם מסתבר..
הם התמקמו להם לשלושה ימים של מנוחה וערסלים וקצת כביסה ממש למרגלות הטירה של לולי. טוב, לא ממש שלו, אבל זו שהוא הכי אוהב כאן :)
ואז סתם המשכנו לנו להסתובב סביב הטירה, ועלינו למעלה להשקיף על הדנובה. וזה הזמן לספר שהעבודה וההכנות לקראת הסדנאות ממש בשיאן, ובכל פינה אני מוצאת דרך איך לצלם עבורכם את ההסברים. למשל כאן - נושא חשוב ביותר, צבעוניות וצבעים משלימים. הדנובה הכחולה, שמשום מה נהיית הרבה יותר כחולה כשיש רוח חזקה, והספסל הצהוב. כל זה כבר הפך לחלק מהסדנא.

סתם משהוא שכבר הרבה זמן עובר לי בראש - כאן בבולגריה יש כמה פלוסים. אחד מהם הוא שבברזיות הציבורית, שדרך אגב תמיד עובדות, ואפילו המים תמיד זורמים בלי שנצטרך ללחוץ על הצ'ופצ'ק (כאן לא שמעו על מצוקת מים) אז כאן, המים מהברזיות ממש קרים, כאילו שהם יצאו מקולר של בית ספר. זה משדרג כל טיול קטן בפארק כשבחוץ מליון מאתיים מעלות. לולי מאוד אוהב את הסידור הזה. בשבילו כל ברזיה זו סיבה להרטב ולחלוץ נעליים. ואז להמשיך יחף ורטוב גם אם חוזרים הביתה רק עוד שעה :)
משהוא אחד כמעט לפני אחרון, סתם שתדעו שאני ממש אבל ממש לא צלמת מושלמת. גם אצלי הפאקים קיימים. אני אוהבת צילומים עם סיפור. זה אחד הדברים שמנחים אותי, וצילום בלי סיפור לרוב לא מעניין אותי. כשאני מצלמת אני רואה את הסיפור - התחלה אמצע וסוף עוד לפני שלחצתי קליק. כבר כמה ימים שלולי כמעט לא משחק בכלום כשאנחנו בבית חוץ מלגו. זה מעסיק אותו שעות, ואני לא אגזים אם אומר ימים. כבר ברור לי שאני רוצה לתעד את זה. אז באחד הבקרים צילמתי את הפרימים האלו -
ובדיוק בזמן שצילמתי נכנס השכן והודיע שבשעה טובה החתולה שלו המליטה שני גורים וכולם רצו לראות. נשארתי לבד עם המצלמה. כמובן שמיד רצתי לראות גם. גם לולה היפה באה איתנו והחזקתי אותה בידים אז לא צילמתי גורי חתולים מתוקים. כשחזרנו רציתי להמשיך בצילומי הלגו שלי, אבל אני אף פעם לא דוחפת את לולי לעשות משהוא שלא בא לו כדי לצלם, ובדיוק לא בא לו.
ואז הגיעה ההזדמנות השניה, יום אחרי.  כמובן שכחתי שלילה לפני, בערך בשלוש בבוקר (כן אני מאוד ערה בשעות האלו..) ניסיתי לצלם משהוא בחושך והאסא( ISO) של המצלמה היה מכוון על 2500 (!).  המצלמה שלי תמיד מונחת על השולחן, נגישה. הרמתי אותה, כיוונתי צמצם ומהירות, בהנחה שהאסא שלי לא יותר גבוה מ-250 כרגיל. וזה מה שקרה:
 כשאומרים שהצילום רועש/שיש בו רעש, בדיוק לזה מתכוונים. אמנם האובייקט בפוקוס, אבל החדות לא משהוא.. נדבר על כל זה בסדנא !!!
וכמעט זהו. חוץ מיומולדת למרטין! הוא לא כל כך מסכים שאכתוב עליו כמה הוא מקסים ומוכשר, אז רק כמה תמונות שלו עם החברה החדשה..

כנראה שככה זה עם דודים. הם יודעים לספק תמונות טובות..אה..כן.. אחד הפרויקטים החדשים שלי הוא כמובן היומולדת של לולה. ממש תכף קורה! פעם ראשונה שאני לא מקטרת שאני רוצה קצת זמן פשוט לא לעשות כלום. אני כל כך עסוקה שמה שאני רוצה זה עוד זמן לעשות את כל הדברים הכיפים האלו שאנחנו עושים כאן בחופש. ד"ש!!! xoxo

6 comments:

  1. שווה לחכות לפוסטים שלך, את מרתקת אותי כל פעם מחדש! אפילו אם אני מתאכזבת כשאני פותחת את הבלוג ואין פוסט חדש..
    נועה :)

    ReplyDelete
  2. תענוג של תמונות מספרות....

    ReplyDelete
  3. אפרת זהו, אני התאהבתי בז'אנר שלך סופית. תמיד אור, וצבעוניות, וסיפור! כמה את מוכשרת! אוהבת!

    ReplyDelete
  4. מקסימה אחת. איזה יופי של פוסט. אני נהנית כל פעם מחדש. מחכה כבר שאוכל לפגוש אותך פנים אל מול פנים ומאחורי המצלמה בסדנא.
    להתראות, גלית.

    ReplyDelete
  5. מהמם ביופיו. אחלה חופשה יש לך! תודה על השיתוף

    ReplyDelete
  6. איזה מקסים! ילדים מטמטמים (חמסה...טפו!). כיף לקרוא. ואמנם
    ISO 2500
    זו כביכול טעות "מרה"...אבל הצילומים יצאו משגעים- בגלל שהם באמת מספרים סיפור ואינם "מושלמים". מאחלת עוד המון "טעויות" שכאלה
    :)

    ReplyDelete