Our home.

הבית שלנו. כמה אני אוהבת אותו. זו הפעם הראשונה שיש לנו בית כזה שאנחנו אוהבים אותו מאוד. כשאני חושבת אחורה, אני כמעט לא מאמינה באילו בתים גרנו בעבר.
הבית הראשון שלנו ביחד היה בניו יורק, אחרי שסיימנו ללמוד. זה לא באמת היה הבית שלנו, גרנו בחדר בדירה של סוניה הפורטוריקנית בויליאמסבורג. היה משעשע. אחרי כמה חודשים עברנו לחדר במתחם "דירות". זה היה חדר בגודל ארבע על ארבע (אולי פחות..), והשרותים המקלחת והמטבח היו משותפים בקומה לעוד כמה "דירות".. חזרנו לארץ, ועברנו לגור בלופט. הרבה לפני שזה היה העניין. אצלנו לא היו פסיליטיס מפנקים, היתה רק הרומנטיות.. גרנו בלופט של 220 מטר עם קירות בטון חשופים מעל מוסך אופנועים. את האמבטה בנינו לעצמנו.  חוץ מרומנטי זה לא היה כלום..משם עברנו לדירת פאר (!) כשהציעו לי לשמור על דירה של חברים למשך זמן קצר במחיר של תשלום חשבונות, והזמן הזה למזלנו הרב התארך, אבל בסוף נגמר. משם עברנו לגור על גג העולם. קומה חמישית באבן גבירול, גבוה מעל כולם. הדירה היתה חזיתית לרחוב, אבל מקסימה, ונשארנו שם ארבע שנים. ומשם שוב פעם לניו יורק. זו היתה דירה עם קסם, קטנטונת וצרה, וכהרגלנו במקום סואן. ממש מתחת  לגשר מחבר בין ברוקלין למנהטן...וזו הדירה שהתחילה את הפוסט הזה. השבוע אימא שלי שלחה לי צילומים מהדירה, שאני שלחתי לה שתראה, לפני שהם הגיעו לברית של לולי :) ככה היא נראתה -

כמעט שנתיים וחצי אחרי מצאנו את עצמינו בדירה חדשה, שעשתה בתחילה רושם טוב, והתגלתה כדיכאון אחד גדול. ארבע שנים אחריה, ואנחנו בבית שאנחנו מאוד מאוד אוהבים. סוף סוף. כולנו אוהבים, ובעיקר הילדים. אני מזל סרטן, ואף פעם לא התעניינתי באסטרולוגיה. מה שאני כן יודעת, זה שאומרים על מזל סרטו שהוא אוהב את הבית. זה הכל. ואני מאוד מאוד אוהבת להיות בבית. זה המקום הכי שלי בעולם. עם הדירה החדשה היו לי קצת בעיות בהתחלה. חשבתי שקשה לי לצלם בה. הדירה מוארת בטרוף, אבל הכיוונים קצת בעייתים. בהתחלה נבהלתי, ולא צילמתי כמעט כלום. חשבתי שעשינו את טעות חיינו עם הדירה הזאת. אבל כמובן שהצלחתי לתקוף את האוייב! נראה לי שהבעיה היתה בעיצוב שלה. היא עדיין לא בדיוק כמו שאני רוצה, חסרים כמה רהיטים ואביזרים שיהפכו אותה למושלמת :) בתחילה חשבתי שהמטבח כל כך מכוער שלעולם לא אצלם בו, מסתבר שהוא מאוד דומה למטבח שהיה לנו בניו יורק.. השבת צילמתי במטבח את הצילומים האלו, ונראה לי שאחריהם לא אפסיק לצלם בו -

 וגם בסלון הצלחתי לתקוף את מחסום האור  -

בכל אחד מהצילומים האלו, משהו עדיין חסר, לא גמור. פה חסר ארון, שם וילון, והכוננית של הטלויזיה מוציאה אותי מדעתי. אני אמנם חסרת סבלנות, אבל גם מאוד נהנית לראות איך הבית מקבל חיים לאט לאט. להתעסק בבית זו אהבה גדולה שלי. מה אעשה כשהכל יהיה בדיוק כמו שאני רוצה??

 ודרך אגב, בהופעת בכורה חגיגית, הכלב שלנו מופיע בצילום הראשון למעלה.  איך זה שהוא לא הצטלם עד היום? הוא בישן...

הבית הוא ספר פתוח למשפחה שגרה בו. אצלנו זה ספר צבעוני עם מלא תמונות וציורים וחלומות ואגדות ונסיכות וסופרמנים. אני מודה  שיש לי את הבית הזה. ואני יודעת שזה הרבה. שום דבר הוא לא מובן מאליו..

Great news + new dates

אני כאן לכמה דקות.. באתי להגיד שלום :) וגם, הייתי חייבת להראות לכם את לולה במלוא הדרה. אמנם צילום לא מושלם מבחינה טכנית, אבל לגמרי keeper . האסא גבוה מידי, הפוקוס קצת התפקשש, אבל חוץ מזה.. לולה במיטבה. בעיני צילום טוב לא חייב להיות סופר טכני. וזה אחד המוצלחים של לולה לאחרונה..

בשבוע שעבר נפתחו שתי סדנאות חדשות לצילום! עוד לא הספקתי למצמץ, והן תכף מסתיימות, וזה הזמן להודיע על תאריך חדש.  לא אפתח בחודשים הקרובים סדנאות ערב, אבל הסדנה של ימי שישי תמשיך להופיע! לפני הכל, אני ממש שמחה להודיע לכל מי שחושב על הסדנה כאופציה, ועדיין אין לכם את המצלמה שתמיד רציתם, את זה:
my lovely mess וארליך, חנות הצילום המעולה הותיקה והאמינה שנמצאת בתל אביב, סידרו לכם קניה ממש מתוקה. הרבה שואלים אותי לגבי המלצות למצלמות, ובמיוחד לקראת הסדנה. ההמלצה שלי היא תמיד אחידה (אלא אם כן מדובר בתקציב גדול יותר..) ואני תמיד שמחה להפנות לארליך, ראשית כי המחירים שלהם הכי נוחים שיש, הם נמצאים בתל אביב, ואני ממש סומכת עליהם. אני יודעת שלא אצטרך לעשות סקר שוק ארוך ומבזבז זמן, כי הם מתחיבים למחיר נמוך ואטרקטיבי.
אז במידה ותרשמו לסדנה, ועדיין אין לכם את המצלמה שאתם כל כך רוצים, תקבלו ממני הפניה לרכישה של מצלמה ועדשה במחיר מיוחד  בארליך, ובנוסף כרטיס זכרון במתנה. כמובן שישנן הנחות  נוספות לציוד משלים, במידה והתחביב החדש יסחוף אתכם כמו שקורה ללא מעט משתתפים..:)

והכי חשוב, סוף סוף תהיה לכם מצלמה ותוכלו לצלם.. ואולי יום אחד, הילדים יגידו לכם די. זה מה שקרה אצלנו ביום שבת. לא האמנתי. לולי אמר - אימא, לא נראה לך שצילמת מספיק היום? בלעתי את הצפרדע, צילמתי עוד פריים אחד והלכתי להתכרבל איתו  בספה..

אז מה תכלס? ככה:

הסדנה הקרובה תפתח ב-1 לנובמבר, ימי שישי בבוקר משעה 09:00 עד 12:00 במשך ארבעה שבועות רצופים, בצפון תל אביב. מהרו להבטיח את מקומכם, הסדנה הקודמת של ימי שישי התמלאה ביומיים.. כל הפרטים נמצאים בלשונית למעלה photography workshop.

אמרתי שהפוסט הבא יהיה עם עפיפונים, מי היה מתאר שזה כל כך מסובך למצוא עפיפונים בתל אביב? מכירים מישהו שמייצר/מוכר עפיפוני שווים? אשמח לשמוע כאן בתגוובת..

ושלא תחשבו לרגע שמה שלולי אמר, הוא באמת התכוון לזה..את הצילום הזה תפשתי ממש במקרה. אם הוא לא היה קורא לי מהמטבח לבוא ולראות איפה הוא ולולה ומה הם עושים, כנראה שלא הייתי יודעת שהם התישבו על הפסנתר, ומפספסת את זה.. מזל שהוא בחור אחראי :)

Now she needs a car.

בסוף שבוע פגשנו בפארק חברים עם עפיפון. לולה מצאה אצל סבתא בחג ידית של עפיפון עם חוט, בלי העפיפון. מאז היא לא מפסיקה לבקש עפיפון, ואני מבטיחה לה, אבל לצערי עדיין לא יצא. פגשנו את החברים עם העפיפון, ולולה כמעט לא האמינה מהתרגשות. ואז, החבר שלנו אמר במילים הכי מדוייקות: עפיפון בשביל ילד זה קסם, כמו שמישהוא יתן לך להחזיק אוירון ביד. כל כך נכון..

אצלנו בבית אוהבים ספרים, מאוד. עד כדי כך אוהבים אותם, שמרוב שמחבקים חזק חזק הם לפעמים נפצעים. ספרי הילדים שלנו הם כמו ספרי בישול, ככל שמשתמשים בהם יותר, רואים את הזמן עליהם. לפעמים הם נפצעים, מתקלפים, נקרעים והכל מאהבה גדולה. לולה יוצאת מהבית לפעמים עם ספר ביד במקום בובה. היא לוקחת ספר לגן. ישנה עם הסיפור שקראתי להם בלילה במיטה. ככה הם אוהבים אותם. לולי אמר לי לא מזמן, שהוא מעדיף שאקנה ספר מסויים פעמיים, למקרה שמשהו יקרה לעותק הראשון, וככה היה. קצת עצוב לי על הספרים שהם מתבלים, ולצערי לא נשמרים כמו חדשים, אבל זה מתגמד לעומת העובדה שהילדים שלי לא יכולים להעביר יום אחד בלי לשמוע שלושה סיפורים לפחות.

וככה אנחנו בתקופות, חורשים על ספרים מסויימים, עד שלולי מדקלם את הסיפור לבדו, ולולה משלימה את המילים הדומיננטיות :) עכשיו אנחנו לללא ספק בתקופת "הבית של יעל". זו הבחירה של לולה כמובן..

ומה יותר מרגש ילדים מאשר סיפור שהופך למציאות..? בשבוע שעבר חברה שלחה לי את הצילום של הארגזים האלו של בית.ילדים , חלקים, בלי ציורים, ושאלה אם ארצה לעשות איתם משהו (הארגזים מגיעים בשלושה גדלים שונים, זה הגדול). אם הייתי עושה קופי פייסט להתכתבות ביננו, הייתם בטח חושבים שאני משוגעת. אני לא חושבת שעבר שבריר שניה, והבית של יעל  עם כל הקסם שלו מיד היה שם, מול העיניים שלי.  הרי מה לולה תרצה יותר מהכל בימים האלו, שבהם היא מבקשת את הסיפור עוד לפני הפיפי של הבוקר, לפני השינה (ברור) ובין לבין עוד חמש פעמים?

הארגזים הגיעו בשלום, העלינו אותם לגג, וחשבתי מה הדרך הכי מתוקה להפוך אותם לבית של לולה? מעט מאוד זמן אחר כן, קצת צבע, קצת עננים וקצת גשם (הרי צריך להצדיק את הקיום של הבית, שיגן עליה מפני הגשם, לא?) והם כמעט היו מוכנים.  הארגזים האלו סופר מגניבים, והיה לי ברור שיום אחד ארצה לעשות בהם שימוש אחר, אז השארתי אותם במצב המקורי שלהם, בלי לנסר, לחתוך וכו'.

לולי הציע שנשים בפנים מנורה, שלולה לא תפחד מהחושך, אבל זה קצת לא פרקטי ובטיחותי. וגם, החלטתי לא לסגור את הפתח העליון, כדי שיהיה קצת אויר.. אז השתמשנו במנורת לילה של המסדרון. מבפנים הדבקתי סקוטשים שיחברו את הבד הפנימי שעוטף את הבית, וזרקתי לה מלא כריות קטנות ונעימות שירפדו לה את הטוסיק. כל מה שנישאר זה להיכנס, ולקרוא סיפור.. :)

עכשיו, אחרי שצילמתי לה את הבית מקושט כמו שהיא אוהבת... הבנתי שיכולתי להשחיל את פרחי הנייר (שעשויים מניירות לקאפקייקס, ותודה לאלישבע :) ) מעל הנורות הקטנות. הולכת לעשות את זה עכשיו! וכל מה שנישאר זה לחכות שהיא תגיע מהגן. כמו שאני מכירה אותה היא תעריך את זה מאוד..

את הארגזים המקסימים האלו אפשר להשיג בבית.ילדים בגדלים שונים, והם עשויים עץ טבעי. ואפשר לעשות איתם כל כך הרבה דברים....:)

יש לי הרגשה שבפוסט הבא יהיה עפיפון:) 

Paper goods, and mission accomplished.

את הפוסט הזה תכננתי לכתוב ממש מזמן. לפני כמה חודשים. אבל לא רציתי להתחייב על משהו שעדיין לא התממש כמו שרציתי. נעים להכיר - אפרת, הבנדם הכי לא יעיל ומאורגן בעולם, אבל..!!! זה נגמר. מי אמר שאי אפשר לעשות שינויים קיצונים בדרך שאנחנו חיים? בשורה התחתונה, הייתי עד לא מזמן מאלו שדוחים דברים לא נעימים. ניירת, בירוקרטיות, טפסים, והכי נורא - עד השעה 18:00 עדיין לא ידעתי מה הילדים יאכלו לארוחת ערב. זה ממש שבר אותי. הרגשתי שאני האימא הכי לא פירית בעולם. איך יכול להיות שהערב הגיע, ועדיין אין ריח של פשטידה, פטרוזיליה קצוצה, מרק מהביל ולחמניות ביתיות? טוב, בעניין האפיה אני יכולה לתת לעצמי כמה נקודות, אז כן היו תמיד עוגיות, ולפעמים אפילו לחמניות ביתיות.. אבל כל השאר? כישלון. בקיץ היינו אצל סבתא בבלוגריה, ורק מלראות אותה מאכילה כל יום לפחות 8 פיות עם אוכל משובח, נכנסתי לדיכאון. וכל השבתות אצל אימא שלי, כשהסירים עומדים כמו חיילים על השיש, והסלטים המעולים, והעוגות, והכביסה המקופלת, והבית הנקי, ובדיוק שניה לפני שהשבת מגיעה יש וי על כל המשימות האפשריות בעולם.. ככה אני רוצה להיות. מאוד מאוד רוצה. לומר את האמת, לא נראה לי שאי פעם אעמוד בסטנדרטים האלו במלואם, אבל תחילת השינויי היא מבורכת, לא?

אני אולד סקול, תמיד הייתי. עד היום כשאני רוצה לכתוב משהו רציני, אני לוקחת דף ועט. המסך של המחשב משמש אותי בעיקר לפוטושופ. כשאני מחפשת מתכון טוב, אני תמיד פותחת ספר, ואם צריך אז רק אחר כך אינטרנט. ככה אני.

אז לפני כמה חודשים טובים, הגיעו אלי מחברות. לא סתם מחברות, אלא הכי מפתות ואסטטיות בעולם. הן כמובן של יולטה הנפלאים. אז עשיתי חלוקה  -אחת ללולה, אחת ללולי ואחת לי. לכל הרשימות והמטלות שאני מתעלצת לבצע  ביום יום. הכל כתוב שחור על לבן במחברת שלי. בתחילת כל שבוע אני מסמנת לי שלושה דפים. מספר אחד, מספר שתיים, ומספר שלוש. מסדרת בסדר היררכי את המטלות הכי חשובות שצריכות להתבצע באותו שבוע, ומתאמצת חזק חזק שהכל יהיה מחוק בסופו. הכל נראה הרבה יותר יפה במחברת הזו, אני לא מתעלמת ממנה, והיא מונחות לי מול העינייים על שולחן המחשב כל יום, וכשאני יוצאת מהבית היא איתי.

וככה, בשביל שיהיה יותר נעים בעיניים, את הדפים הראשונים  של על שבוע אני מסמנת בחותמות המושלמות האלו. יש לי איזה פטיש קטנטן לחותמות, זה אולי הפריט היחיד שאי לא מסכימה לילדים לשחק איתו, כי הן רק שלי.להם יש את החותמות שלהם.. כשחושבים על זה יש עוד כמה דברים שהם לא נוגעים בהם, אבל זה לפוסט אחר (ע"ע אייפון שנשבר ותוקן כבר יותר מחמש פעמים, והשיא - המצלמה הלכה לעולמה...)

והחלק השני של כל הסיפור, אולי הניצחון הכי גדול שלי בקרב על האוכל. שתי מחברות מתכונים מהממות של יולטה. בכל פעם שארוחת הערב יצאה מוצלחת, אני מייד מתעדת אותה במחברת. אבל זה ממש שמור רק לטופ של הטופ. זאת אומרת, רק ארוחה ששניהם טרפו בלי בעיות, כזו שהיתה פשוטה להכנה וריאלית מבחינת חומרים זמינים וזמן. כשזה קורה - היא מיד נכנסת להיכל התהילה. עד היום יש יותר מ-8 כאלו, שלא תטעו שזה קל לתקוף מתכון מנצח ולכלוא אותו לעולמים במחברת.. זה לוקח זמן ואימונים קשים.

כמו שהייתי שמחה אם אתם תמליצו לי על מתכון אחד כזה, אני שמחה לשתף אתכם..:) הנה הוא אחד המובחרים והטובים שבינהם, קציצות הקישואים המושלמות של סבתא נורה:

פעם מישהי מאוד מוכשרת כתבה על סיכה. שבשביל הסיכה היא צריכה קופסה יפה, ובשביל הקופסה היא צריכה שולחן, ובשביל השולחן שהחדר יהיה מסודר, ואחר כך לנקות את כל הבית, ורק אז להזמין חברות של הילדות.. זו כמובן מקופלת המוכשרת, אבל לא הצלחנו לאתר את הפוסט ההוא. ככה זה גם אצלי. בשביל לשלוח מסמכים למס הכנסה, אני צריכה שהמשימה תהיה כתובה לי במחברת הכי מפנקת בעולם, עם חותמות יפהיפיות, וכשאסמן "בוצע" לא תהיה מאושרת ממני. זה ממש כמו להתנקות מליכלוך..

והסיבה שחיכיתי עם זה עד עכשיו, היא לבדוק אם זה באמת עובד. אז כן. אחרי שלושים ומשהו שנה הבנתי שאני בנאדם שעובד טוב עם רשימות. חבל שלא הבנתי את זה קודם. המחברת שלי אוטוטו נגמרת מרוב מילים, וזה משמח :) אני הולכת להשתלט על המחברת הורודה של לולה..:)