כן, זה למעלה הוא המלון שבו נישן. אבל שניה.
חיפשתי כרטיס למרסי. לא היו מציאות מי יודע מה, סופיה, העיר הכי עלומה באירופה, לא מציעה טיסות ישירות. המחיר היה לא הגיוני, וגם משך הטיסה. אבל מצאתי כרטיס ללונדון ב-10 יורו! אמיתי. חברת נפש אמיתית שלי גרה שם כבר 11 שנים. אהבה אמיתית. חברה של החיים. אף אחד לא היה צריך לשכנע אותי לעשות עיקוף, ותכלס להוזיל את הכרטיס, לסדר לעצמי יומיים עם אהובתי, ומשם דוך למרסי. וככה היה. סופיה לונדון מרסי לונדון סופיה. בדיעבד, סידרתי לעצמי את היומיים הכי נפלאים שהיו לי רק לעצמי בשנים האחרונות. נועה המדהימה לא הפסיקה לחמם את הלב . היא ידעה להוביל אותי ישר מהשדה למסעדה ויאטנמית ובטרוף של שחיתות כל המנות הונחו לנו על השולחן בדיוק מסחרר חושים. ככה זה התחיל, ובפוסט אחר אספר עוד קצת על היומיים הלונדונים שלי, שהיו עמוסים בארכיטקטורה משובחת, יצירות אמנות מפעימות ושני חברים שאני הכי אוהבת בעולם. זה היה טוב מידי. קצר מידי. בתום היומיים, הגיע הבוקר של הטיסה. נועה ואיתי יצאו לעבודה, ואני ארזתי את החפצים המועטים שלי, נעלתי את הדלת הלונדונית שלהם, ושילשלתי את המפתחות לתבת הדואר החצובה בקיר הלבנים, הלונדונני גם הוא. נרגשת לקראת המפגש עם אלישה בפרובנס, פתחתי את דלת המונית שחיכתה לי מול הבית, הטיתי את יד ימין לאחוז במצלמה, כהרגלי, שתלויה על הכתף, אבל היא לא שם. היא נעולה בתוך הדירה. הלונדונית. המפתחות שולשלו. הרחוב שומם. נועה ואיתי מרחק שנות אור. הטייס כבר מנקה את הקוקפיט. פרובנס מהדהדת לי באוזניים כמו צילצול צורם, בואי כבר! מה את מתעכבת? אני תכף נעלמת מהמפה? מה איתך? יש לך מאיות שניה להחליט! אני נמסה, מתפוגגת! צורחת לי פרובנס הכעוסה . והנהג מונית צורח עלי שאני אישה לא שפויה, שאפסיק לקלל, יש רוע בעולם, צער, מחלות, אנשים מתים בטרם עת, ואת?! נעלת מצלמה מאחורי דלת לונדונית. ביג דיל. כנסי כבר לאוטו ונסע. הנהג מדבר בקול רם, ואני מותשת מעצמי, ומהמחשבות על מה ואיך, עדיין לא הגעתי לפרובנס ואני בשיאה של מיסטרל שחונקת אותי מלנשום. מבוהלת, נסעתי. נכנסתי כבר לאוטו ונסענו.
חיפשתי כרטיס למרסי. לא היו מציאות מי יודע מה, סופיה, העיר הכי עלומה באירופה, לא מציעה טיסות ישירות. המחיר היה לא הגיוני, וגם משך הטיסה. אבל מצאתי כרטיס ללונדון ב-10 יורו! אמיתי. חברת נפש אמיתית שלי גרה שם כבר 11 שנים. אהבה אמיתית. חברה של החיים. אף אחד לא היה צריך לשכנע אותי לעשות עיקוף, ותכלס להוזיל את הכרטיס, לסדר לעצמי יומיים עם אהובתי, ומשם דוך למרסי. וככה היה. סופיה לונדון מרסי לונדון סופיה. בדיעבד, סידרתי לעצמי את היומיים הכי נפלאים שהיו לי רק לעצמי בשנים האחרונות. נועה המדהימה לא הפסיקה לחמם את הלב . היא ידעה להוביל אותי ישר מהשדה למסעדה ויאטנמית ובטרוף של שחיתות כל המנות הונחו לנו על השולחן בדיוק מסחרר חושים. ככה זה התחיל, ובפוסט אחר אספר עוד קצת על היומיים הלונדונים שלי, שהיו עמוסים בארכיטקטורה משובחת, יצירות אמנות מפעימות ושני חברים שאני הכי אוהבת בעולם. זה היה טוב מידי. קצר מידי. בתום היומיים, הגיע הבוקר של הטיסה. נועה ואיתי יצאו לעבודה, ואני ארזתי את החפצים המועטים שלי, נעלתי את הדלת הלונדונית שלהם, ושילשלתי את המפתחות לתבת הדואר החצובה בקיר הלבנים, הלונדונני גם הוא. נרגשת לקראת המפגש עם אלישה בפרובנס, פתחתי את דלת המונית שחיכתה לי מול הבית, הטיתי את יד ימין לאחוז במצלמה, כהרגלי, שתלויה על הכתף, אבל היא לא שם. היא נעולה בתוך הדירה. הלונדונית. המפתחות שולשלו. הרחוב שומם. נועה ואיתי מרחק שנות אור. הטייס כבר מנקה את הקוקפיט. פרובנס מהדהדת לי באוזניים כמו צילצול צורם, בואי כבר! מה את מתעכבת? אני תכף נעלמת מהמפה? מה איתך? יש לך מאיות שניה להחליט! אני נמסה, מתפוגגת! צורחת לי פרובנס הכעוסה . והנהג מונית צורח עלי שאני אישה לא שפויה, שאפסיק לקלל, יש רוע בעולם, צער, מחלות, אנשים מתים בטרם עת, ואת?! נעלת מצלמה מאחורי דלת לונדונית. ביג דיל. כנסי כבר לאוטו ונסע. הנהג מדבר בקול רם, ואני מותשת מעצמי, ומהמחשבות על מה ואיך, עדיין לא הגעתי לפרובנס ואני בשיאה של מיסטרל שחונקת אותי מלנשום. מבוהלת, נסעתי. נכנסתי כבר לאוטו ונסענו.
את אלישה הספקתי לעדכן במצב. אלישה - זה לא יהיה מופרך לכתוב חברה חדשה. אלישה היא אדם שכולו עיניים. רואה וחשה ומפענחת את העולם בצורה ויזואלית, עיניים מאוד יפות. היא צנועה, ומאחורי הצניעות מתחבאת אמנית אמיתית, שמבינה שצילום הוא חלום להיסטוריה, והיסטוריה היא חלום לאדם. לכן היא תחקירנית ארכיונים בעיקר של תעוד מצולם היסטורי. היא אסטטיקנית אמיתית, עם שימת לב לפרטים, מעצבת פנים מודחקת, ומנהלת אתר שדרכו היא מוכרת חפצים שנאצרו בקפידה מרובה, שמוצאים חן בעינה, ומשווקת אותם לאנושות. אלישה, יובל ועכו הפיצפונת עברו יחד לפרובנס מתל אביב בעקבות היופי, תחושה של שימור, תחושה שיש למקום עבר ושיש למקום עתיד.
אלישה כתבה לי לפני כמה חודשים, על החיים שלהם בלוריס, כפר קטן בפרובנס. צרפה כמה תמונות, מילים מוקפדות, והצעה - להפיק יחד את הסדנאות שלי במקום שעדיין לא פגשתי אדם שדרש שיכנוע להכיר מקרוב. פרובנס.
כשנחתתי, אלישה כבר סידרה לנו פגישה בסטודיו לצילום (היש דברים כאלו עדין?!?!!) המקומי, וכשהבעלים שמעה את הקומדיה הטרגית שלי, היא שלפה ניקון מפונפנת, ומסרה לי אותי עם איחולי - משתתפת בצערך, כמה נורא, שיהיה בהצלחה. נדרתי לא ללכלך על הצרפתים מעתה ועד עולם.
באותו סטודיו לצילום פגשתי במקרה את ז׳אן מארק, שלימים יהפוך לחלק מהסדנה, פרוט למטה, וכנראה שקארמה איז נוט א ביץ׳ אפטר אול.
מרוצות ומחוייכות נכנסנו לשאטו של יובל ואלישה (הגדרה חדשה לשאטו - כל מקום שבו אתה שמח להיות, מאוד!) ויובל ביעבע עבורינו מרק מולים מהביל, גבינות צרפתיות וליצ׳י. אח.. חיי הכפר הצרפתיים.
אז בואו אספר לכם קצת מה ולמה, כי יש כל כך הרבה סיפורים בזכות יובל. הזדמנות נדירה לחלוק יומיים שלמים עם אדם שכמותו.
יובל הוא ידען שאוהב לספר סיפורים, ששואבים אותך כל כף פנימה, הרזולוציות הופכות למטורפות, והצמא גדל עם כל פרצה במשפט שמובילה לעוד תת נושא, אני מקווה שלא הטרדתי עם יצר הסקרנות שלי. מולי עומד אדם שבנשימה אחת יכול לספר לי על מוזיקה קלטית בפרובנס, מקור השם לוקסיטן (הקרמים שאתן אוהבות) אמונות עתיקות במיסטרל (הרוח האטלנטית המטורפת) וקליסונים (ממתק פרובנסיאלי). לא חסכנו פוליטיקה ישראלית, פוליטיקה צרפתית וקצת החיים לאן..
יובל הוא מדריך טיולים שעובד עם נשיונל ג׳אוגרפיק, החברה הגאוגרפית ועוד שלל תארים משובחים. כמובן שבסוף הפוסט אתן את הפרטים שלו אם תרצו לארגן לעצמכם טיולים בארץ, וכמעט בכל מקום בחו״ל עם אחד שלטייל איתו זה בטוח עולם אחר.
פרובאנס - הקמט האחרון של האלפים בדרכם אל הים התיכון ואל עמק הנהר רון. הלוברון היא הרכס הלפני אחרון של האלפים. הוא קטן, ים תיכוני, מאורך, והוא הלב של פרובאנס מבחינה תרבותית, בוטנית, קולינרית, אדריכלית. פרובנס זו צרפת ים תיכונית. ממלכת צרפת הראשונה יוסדה לפני 1500 שנה, שנקראה הממלכה המורבינגית, ממלכת המורבינגים, ובדיוק ברבע קיום הממלכה, פרובנס לא היתה חלק מממלכת צרפת, יש לה שפה משלה, שלא שומרה כל כך טוב, פרובנסל, שפה אוקסיטנית.
בגלל האור, הגיוון של הנופים, תחושת החיים העזה, היא משכה ציירים מבחוץ. המפורסם מבינהם היה כמובן ואן גוך, גוגן וכמוהם סזאן פיקאסו ומאטיס. סזאן הוא האמן המקומי ביותר של התקופה, שנולד באקס אן פרובנס. כשעומדים בראש הגבעה שממנה צייר סזאן את הנוף האהוב עליו, הנוף הזה כולל את קברו של פיקאסו, ובעצם מביטים על קברו של פיקאסו מהמקום בו פיקאסו קונספטואלית נולד - הגבעה שממנה צייר סזאן את הר סן ויקטואר.
הסדנה בעצם מזמינה לעשות מעשה ואן גוכי. לבוא אל המרחב, ולחוש אותו. בניגוד לתיירים שמגיעים למקום בעקבות ואן גוך, בעקבות סזאן וכו..
כמו שאתם יודעים אני לא אוהבת לחסוך מהמשפחה שלי הרפתקאות, ואנחנו כבר מתכננים ארבעתנו, בויאן הילדים ואנוכי, להעמיס את הסוברו הישנה שלנו ולהפליג איתה בכבישי אירופה, עם עצירה שווה בונציה, כי זה על הדרך, אל אלישה ויובל, לקראת הסדנה.. ואתם, משתתפי סדנה יקרים, תזכו לשיחה על אמנות מהמשובחות שאני מכירה, עם בויאן. אמן אמיתי, שהאש שבערה בו בימי בצלאל הרחוקים (שם נפגשנו) רק הלכה וגברה, ולשמוע אותו מדבר על אמנות זה הנכס הגדול של המשפחה שלנו. ולשמוע אותו מדבר על פיקאסו וואן גוך, זו מתנה לחיים. צ׳ק. סידרתי לכם שיחת אמנות מרתקת, במקום שבו הכל התחיל.
טימין, רוזמרין, בזיליקום, עצי צית, אלון שחור, לבן, עצי אורן, עצי דולב, המוון ירוק, שמש, מרחב שמזכיר את ישראל, לדוגמא הגליל, ומצד שני אחר. פרגים וכלניות, חמניות, לוונדר, הפטל מבשיל. רשימה חלקית שיובל נידב עבורי, הפלורה של פרובנס.
אחד המשפטים שאני מאוד אוהבת של מאטיס, שגם אותו אני מאוד אוהבת, וגם הוא יצר לא רחוק ממרכז ההתרחשות, דווקא בריבירה, לדעתי מאוד הולם את הפוסט הזה. הגעתי לפרובנס בתקופה הכי פחות אטרקטיבית שלה. הפלורה לא בשיאה, הצבעוניות דלה, אבל כל זה כמובן בהשוואה לאביב המתעורר שנחווה יחד ביוני. בהשוואה לפרץ הפריחות בשיאה של העונה, בתקופת הסדנה. ומאטיס אמר -
There are always flowers for those who want to see them
הוא ידוע שאצלו הכל הפי הפי ג׳וי ג׳וי, אבל אני לחלוטין זורמת עם המשפט הזה, ומצרפת אותו באהבה לפוסט הזה. הצילומים כאן? דמיינו אותם ביוני. זה שם. אם רק תוכלו לדמיין. וזה פראי, ואסטטי, ומשכר. זו תהיה פרובנס בשיאה.
בפרובאנס יש מפגש בין המטבח האיטלקי לבין המטבח הצרפתי. הרבה מנות צרפתיות קלאסיות יקבלו כאן תפנית של שמן זית, עשבי תיבול ועגבניות. גבינות עיזים מכל מיני סוגים, משובחות קיימות כאן. קליסון דה אקס - ממתק שקדים מקומי שחברה יקרה הכירה לי, רונית - צינקה, ומאז יכולתי רק לחלום עליו, ופתאום הוא נגיש. במגרש הכי ביתי שלו.
יין רוזה, יותר מהכל פרובנס מזוהה עם הרוזה. גרנאש וסירה -אלו הם הזנים המקומים.
הכפר לוריס מפורסם במיוחד בזכות האספרגוש שמוגש של שולחנה של מלכת אנגליה. המקום הראשון בעולם שבו גידלו אספרגוס ירוק ולא לבן.
את הסדנה תלווה שפית מקומית, צעירה, בעלת ביסטרו בעיר, שתבשל עבורינו תפריט כיפי שאלישה ואני סיכמנו מולה. שולחן ארוך תחת גרילנדות מנצנצות עם מפות לבנות ומבנה אבן עתיק מאחורינו. ושוב, הרוזה. אוי הרוזה. הורוד, העדין, הקריר, הפוטוגני. הרוזה המקומי. כמה טוב שהוא איתנו.
לכל כפר בלוברון היתה האומנות שלו. לוריס היה הכפר של צביעת בדים. הצבע שהופק כאן היה אדום, שהיה חשוב לאמנות הנוצרית. במסגרת הסדנה נבקר בבית מלאכה לצביעת בדים, שממוקם ממש מעל הגנים היפהיפים שמגדלים את כל קשת הפיגמנטים הקימים בעלים. נתנסה בהפקת פיגמנטים מהטבע, ונדפיס יחד על בדים. כי זה מקומי. זה של לוריס.
המלון שבו נלון - בית חווה , עם מטעי דובדבנים, מבנה קלאסי של פרובאנס, וכרמים, ובריכת שחיה! הטיימינג שלנו יהיה כל כך מושלם, יומיים לאחר שנעזוב יקטפו כל פירות עצי הדובדבן מהמטעים שהפכו את הצילומים שלכם לממתקים אדומים. מול המלון יש פונד טבעי, בריכת אבן גדולת ממדים, עצי ברושים מכובדים, כרמים פרוסים לאורך ולרוחב וכמובן מטע הדובדבנים. אם קצת נסתכל ימינה, נגלה את בריכה השחיה התכולה, שסביבה נשתה אולי את הרוזה שלנו?
אז מוכנים לצאת עם אלישה ואיתי לרנדה וו הצרפתי שלנו? תשמחו לדעת שבויאן ויובל יהיו נוכחים, ואתם רק תרויחו מזה..
זוכרים את ז׳אן מארק מהסטודיו בלוריס? אז הוא יגיע להרצאה מרתקת במסגרת הסדנה. ז׳אן מארק הוא שויצרי, שעבר עם בת זוגו לפרובנס אחרי כמה עשורים בלונדון. הוא זכה להיות נוכח בתור הזהב של הרוק באירופה, ושימש במשך שני עשורים כצלם מגזינים של כל גדולי הרוק סטארס בשנות ה-90 ותחילת ה-2000. עכשיו יש מצב שאתם לא לוחצים על: להרשם לסדנה!! עכשיו!! מהר!!
אני לא אפרט כאן יותר מידי, כי עדיף להשאיר את כל העסיס למפגש פנים מול פנים מול האדם שמרטין גור ערבב עבורו את כוס התה. ז׳אן מארק ינקד לנו את ימי פרובנס בסיפורים על קריירה מרתקת, שזכתה להתקיים בתקופת הפרינט, המגזינים הפיזים, התכחחות עם גדולי הדור, הפיראט האהוב עלי מכולם קית׳ ריצארדס ועוד מילים שישאירו אותנו פעורי פה, וכמובן הפן הצילומי, תקופת הצילום האנלוגי, פורמטים גדולים, וסטודיואים נוטפי סקס סמים ורוק אנד רול.. דינוזאורית נייניטז כמותי לא היתה יכולה לחלום על open talk מרגש יותר מזה.
