Strolling around LEH LADAKH..

כמה ימים אחרי שהתאוששנו, יצאנו לטיול קצר. החלטנו לתת לגוף עוד קצת זמן התאקלמות לגובה, ולא לקפוץ ישר למה שהמקום המדהים הזה מציע, זה יגיע בהמשך.. 

אז עם נהג סופר חביב - זה לא להאמין כמה שהם נחמדים, פשוט קסם..  יצאנו יום בג׳יפ. בדרך לכמה מנזרים שממוקמים בנקודות לא אפשריות. בגובה כל כך רם, לפעמים העננים היו מתחתינו. העניין הזה עם המקדשים הוא חביב. במיוחד בהתחלה. רואים שנים שלושה, ואז לדעתנו זה כבר ממצה. אנחנו העדפנו לעצור בצידי דרכים, ולהכנס טיפה יותר פנימה למדבר המהפנט שנפתח בכל פינה כאן. הרים קשוחים הם ההימלאיה. הכל אבן קשה, ואפר. צבעים חומים ואפורים, לעיתים לבנים, וכמעט בלי ירוק. אבל כשהירוק מגיע, בצורה של עצים תמירים ודקיקים, זה נווה מדבר אמיתי. מצליח לרגש כאילו באמת צעדנו 40 שנה במדבר, ומצאנו נחלה.

המקדשים ממוקמים כל כך גבוה, שתחושה שמימית נמצאת שם.. מטפסים ומטפסים, והנשימה נהיית כבדה, וכשמגיעים סוף סוף למעלה, הכל כאילו בא על מקומו. הנשימה מסתדרת, אבל אז הלב מתחיל להתבלבל, ופעימות שוכחות לפעום, כי העולם כולו פתאום פרוש לפנינו. ומה הראש צריך לחשוב, כשהגוף בגובה אלפי מטרים, ומדבריות והרים ומים מונחים בסדר אלוהי מושלם..? 

הודו. ההפתעה של החיים שלי. הדבר הכי לא צפויי שיכול היה לקרות לי. לנו. כמשפחה. אני כותבת את הפוסט הזה אחרי שחזרנו כבר מהטרק הראשון שלנו, שלושה ימים בעמק הנוברה. אבל על זה אכתוב בפוסט הבא, שבעיני יהיה הפוסט היפה ביותר שאוכל לכתוב מהודו, עוד לפני שראיתי את כל מה שאני צפוייה לראות. כי איך להגיד את זה? הייתי במקום היפה בעולם. ולא נראה שיש מתחרים בסביבה. אבל זה  בפוסט הבא..

לבנתיים, כל המשפחה כולה עוברת כאן קורס צילום מעמיק. כולם, בלי יוצא מן הכלל מחזיקים את המצלמה הגדולה ומצלמים. לילדם אני מכוונת את החשיפה, והם עושים זום אין / אאוט וקומפוזיציה ופוקוס לבד. בויאן קצת יותר מתקדם. לפני שהגענו הנה השאלה הגדולה (חוץ מעוד מליון שאלות כמובן…) היתה איזו מצלמה ועדשה לקחת. בהתחלה חשבתי לפנק את עצמי 

ולקנות מצלמת לייקה קטנה ומהממת. אבל איך שהוא היה לי קשה לוותר על היתרונות של הקנון שלי 5D MARK lll הנוחות וההרגל. 

השאלה השניה היתה איזו עדשה? היה לי ברור שאצטרך עדשה רחבה לצילומי נוף. לקחת רק את עדשת ה-28 הקבועה שלי זה לא היה פרקטי. מגביל מידי. לקחת את עדשת ה-50 שלי זו היתה השאיפה, אבל עמוק בפנים ידעתי שאתבאס מזה. למרות שהיא קלה, ועם צמצם מעולה, היא לא היתה מספקת את הסחורה כל הזמן.. נשארו ה-85, שלא באה בחשבון בכל לטיול בהודו (לא משרתת את המטרה) ועדשת הזום שלי 24-70. שהיא כבדה ויקרה, אבל הכי פרקטית. אז הפרקטיות גברה על המשקל והסיכון (ביטחתי את המצלמה והעדשה בסכום המקסימלי האפשרי, שלצערי לא מכסה את העלות, אבל זה מה יש…) וככה, יצאתי לדרך, עם תיק חדש שקניתי למצלמה, שיכול להכיל רק את המצלמה והעדשה, ואת התיק הזה הכנסתי לתוך תיק חדש נוסף שקניתי, שיכול להכיל את התיק הקטן של המצלמה והעדשה, ועוד לא מעט פריטים חשובים כשיוצאים מהגסטהאוס ליום או לכמה ימים. ללא ספק הבנתי מהר מאוד שעשיתי את ההחלטה הנכונה.

אני מרגישה שיצאתי למסע צליום לא פחות מאשר למסע להודו. קשה לי להסביר את הסיפור העצום שאני מקבלת מצילום. החוויה שלי כאן בנויה מהמקומות שאנחנו רואים, מההרים, המדבר, האנשים, האוכל, החוויות שנצברות וכמובן הצילום.

אני שמחה לשתף אתכם ברגעים שלנו כאן בלה, דרך התמונות שלי, אני עוד אכתוב הרבה על הילדים, ואיך הם מסתדרים, והשיגרה שאנחנו מוצאים כאן. אבל האינטרנט כאן בלדאק כל כך בעייתי, הוא מגע לבקר פעם בחמישה ימים.. אני מברכת לפעמים על הניתוק הזה מהרשת, שהיה כל כך נדרש בזמן האחרון, אבל יודעת שכשהוא יחזור להיות זמין לא אזניח אותו :) ואחזור להיות חלק גם בצד שלכם, באינסטגרם ובפייסבוק..

*קיבלתי כבר לא מעט בקשות לכתוב טיפים והמלצות למשפחות (קטונתי לעומת כל המשפחות כאן, אבל אנסה..) והחלטתי שבכל פעם שנעזוב מקום מסוים אכתוב פוסט המלצות ותובנות.

מבטיחה לכם, שהפוסט הבא, על המסע שלנו לעמק הנוברה, בכפר מוסלמי על הגבול עם פקיסטן, יהיה היפה ביותר שאוכל לכתוב אי פעם.

 xxx אפרת                  

Travelling INDIA!!!

אנחנו בהודו. לא יודעים מתי נחזור. נחתנו בעיר לה לפני חמישה ימים אחרי שלוש טיסות,  שלפניהן היו ארבעה חודשים של לחץ, משברים, תכנונים, חיסונים, אריזות, ביטוחים ומה לא.. הצלחנו להתאושש ולהתאקלם בגובה כאן, אחרי שלושה ימים (3500 מטר) ואנחנו צמאים להתחיל את המסע שלנו. מזמינה אתכם להצטרף אלינו, בטוחה שיהיה כיף, ושמחה לשתף בחזרה אחרי כל השעות שביליתי מול המסך בקריאת בלוגים וטיפים של משפחות מטיילות באסיה. לבנתיים, אנחנו לגמרי בעננים, של ההימלאיה ושל פסגות אושר של חופש אמיתי… הודו. זה אף פעם לא היה חלום שלי, ואין שמחה ממני שהחיים הביאו אותי לכאן. 

אף פעם לא החשבתי את הודו כיעד לטיול. את אלסקה כן. את אוסטרילה אולי, את אירופה בשמחה, אבל אסיה? אולי פעם חשבתי שיהיה נחמד להסתלבט שבוע בתאילנד, אבל שם זה נגמר. ואז החיים הביאו אותי להודו. OMG. הגענו לשלב בחיים בבולגריה, שרווינו נחת. באמת. ידענו שלא נחזור השנה כבר די ממזמן, ויכולנו להרשות לעצמנו להתפרע עם רעיונות לטיול ארוך. יותר נכון אני הרשתי לעצמי. בויאן לא היה חלק מהחלום, אבל הצטרף בשמחה. ואז בפחות שמחה, ואז בשמחה. היו לו הרבה הירהורים. וביום שקנינו כרטיסים השבעתי אותו שהוא עושה את זה בלב שלם, אחרת אני מוותרת על הכל. אז הוא נשבע. ושבוע לפני הוציא לי את המיץ, ואז נרגע, ויום לפני התמוטטות עצבים, ואז נרגע. ואז הגיעה הטיסה, ומסופיה עד לה (העיר שאנחנו נמצאים בה עכשיו בצפון הודו, ממש בהימלאיה) שזה 24 שעות, כמעט ולא דיבר. וחשבתי שעשיתי את טעות חיי. ואז הגענו ללה. במטוס קטן, מלא הודים ותיירים בלונדינים שזופים. נחתנו באמצע קרחת מדברית מאובקת, ואותי שום דבר לא עניין חוץ מהפסגות המושלגות שהתרוממו מכל פינה, והעובדה שנחתנו בשלום. בעניין בויאן - הכל טוב. אבל ממש טוב. הוא והילדים ואני הכי שמחים להיות בזמן הזה במקום הזה, ואומרים תודה לאלוהי החלומות, שכל פעם מפתיע אותנו מחדש. 

ארגנתי לנו מהארץ גסטהאוס נחמד, ולא ציפיתי ליותר מידי. לא הגבהנו צפיות משום דבר, חוץ מהחוויה עצמה. שם הצפיות היו בשמים. כבר בשדה תעופה חיכה לנו דורג׳י, עם שלט: EFRAT . שלושה ימים בילינו איתו ועם המשפחה המקסימה שלו, שני ילדים בגילאים של הילדים שלנו. גאמה היפה והשקטה, 

ורנגול. אלו היו שלושה ימים מטורפים. בין ״מחלת גבהים״ לייט שפקדה את כולנו, ומליון שעות שינה, ליטרים עצומים של מים מינרלים - ישנים שותים, ישנים שותים, בערב הכנו עם המשפחה באמצע הסלון ״מומו״ המאכל המקומי - כיסוני בצק עם ירקות וגבינה, ודיברנו שיחות ארוכות עם דורג׳י, שהוא מורה לאנגלית בבית הספר המקומי, שיש בו 2000 תלמידים. הצטרפה אלינו מתנדבת גרמניה, סבתא נחמדה שהגיעה ללמד אנגלית. את הילדים בקושי ראינו, הם מצאו שפה משותפת תוך שניות עם גאמה ורנגול. היתה סוג של אידיליה, ואז החלטנו לעבור לגסטהאוס אחר, קרוב יותר למרכז העיניינם, שלא דורש הליכות ארוכות. גם ככה היינו איטיים ומסוחררים מהגובה, האויר מאוד דליל, ולפעמים המחשבה על לטפס למעלה בגבעה היתה יותר מידי.. אז הקלנו על עצמנו, ובצער נפרדנו מהמשפחה הלאדקית המקסימה שקיבלה אותנו כל כך יפה כאן. לא לפני שהזמינו אותנו לביקור בבית הספר, לכבוד יום לאדק. הם לא ידעו עם מי הם מתעסקים, ואני, אני הרגשתי שאני נמצאת באמצע חלום של כל צלם. אני חושבת שמרוב התרגשות קצת רעדו לי הידים על המצלמה, ואוי, כמה שנהנתי.. וכמה שלולה נהנתה איתי.. זו באמת היתה סצנה מהחלומות. ואז הגיעה השעה להיפרד, והמשכנו הלאה, אל עבר הישוב היהודי הגדול :) 

האמת, לא היה לי מושג מה גודל התופעה. יש כאן מליון ישראלים. מליון. והאמת, זה עושה לי ממש טוב. לי ולבויאן ולילדים. ממש ממש טוב. כבר די הרבה זמן לא הרגשנו כזה חום שעוטף אותנו. החברה האלה כל כך אופטימים, כל מה שמעניין אותם זה ההוה. וזה כל כך היה חסר לי בשנה האחרונה, כשמסביבי בולגרים פסימיסטים. וגם, כנראה הגעגועים לארץ כבר מתחילים לאותת. אז אותי לא תמצאו מתלוננת על עדר הישראלים בהודו. זה מבורך בעיני, וכן ירבו טיילים צעירים שצמאים לראות כמה העולם שלנו פסיכי יפה. ובמיוחד כשהם מציעים ביביסיטר על החיות המתוקות שלי :) 

לא הספקנו הרבה לבנתיים. ואולי לא נסינו להספיק כלום. אנחנו מנסים בעיקר להבין איפה אנחנו, מה סביבנו, ולא יותר מזה. אה, כן, ואוכלים את האוכל הטעים בעולם. מאז שהגענו הנה פיתחנו תחביבי חדש - שלוש מסעדות ביום, שלוש מנות שונות כפול ארבע. אמנם הילדים פחות אמיצים, אבל בויאן ואני מתענגים על כל מחשבה שאוטוטו זה הזמן לאכול…  

והילדים הם אטרקציה. בגלל שהגענו טיפה לפני שיא העונה כאן בלה, אז אנחנו המשפחה היחידה כרגע (אם אני טועה שמישהו יודיע לי!!) והילדים מאוד בולטים כאן בנוף. הם מפתחים שיחות עם כולם. לולי, שכבר מדבר אנגלית מעולה בשנה האחרונה התידד עם אוסטרלים, ניו זילנדי וצרפתי, ומריץ איתם משחקי שח במרפסת של ה-wonderland .. לולה, ממש בעקבותיו, מקשקשת עם הישראלים, נון סטופ, מספרת את סיפור חייה בשלוש דקות במיומנות גדולה. היא גם, שיפרה את האנגלית  בחודשים האחרונים, ומצליחה להעביר את המסר.. ומשתפרת כל יום, מלא. הם מדהימים אותי בכישורים החברתיים שלהם, ובפתיחות ובסקרנות. כל דבר מעניין אותם, כל איש הוא פוטנציאל שיחה בלתי נדלה. 

כתבתי מלא, אולי, אם יהיה לי מזל אצליח לפרסם את הפוסט הזה מחר בבוקר לפני שאנחנו יוצאים לטרק של 3 ימים. האינטרנט כאן מאוד טריקי, אי אפשר לסמוך על חיבור טוב.. 

מתרגשת לקראת כל שעה שבאה, שמחה להיות חלק מהווה כל כך מפתיע, דואגת לילדים ולבויאן (וקצת לעצמי) אבל בטוחה שהדאגות אוטוטו מתחלפות בחוויות עצומות שיהפכו את הילדים לאנשים עשירים ברוח. 

ד״ש מהודו היפהיפיה!