לפני שהגענו הנה בדצמבר האחרון היו לנו המון לבטים אם אנחנו עושים צעד חכם. עשינו מליון רשימות של פלוסים ומינוסים, רשימות שלא נגמרו לכאן ולכאן. לא משנה, אנחנו כבר הרבה מעבר לזה, אבל אחד הפלוסים הגדולים היה שנוכל לנסוע לשבעת האגמים מתי שבא לנו, ולראות את הקסם הזה עם הילדים. ועשינו את זה, החודש.
זו לגמרי היתה אחת החוויות הכי מדהימות שחווינו כמשפחה. שלושה ימים בהרים, שבהם גילינו כמה אנחנו אוהבים את זה כמשפחה, כמה כיף להיות מנותקים לגמרי מהכל, וכמה הטבע המטורף הזה, שנמצא חמש שעות מאיתנו יכול לגרום לקשיים בנשימה :) והכי הכי, זה לגמרי השאיר טעם של עוד. המסע הבא שלנו, שכבר נמצא בשלבי תכנון ממש מתקדמים כמעט כאן, והפעם הוא יהיה ארוך. הרבה יותר ארוך..
בצד שמאל למטה של התמונה, אלו החברה שלי :)
הרכס שבו טיילנו נקרא רילה. ההר הגבוה ברכס נקרא מוסלה,בגובה 2925 מ׳ והפסגה היא יעד מאוד פופולארי לטרקים. אנחנו סימנו לעצמנו מסלול אחרֿ, אחד המרשימים בבולגריה, שנקרא שבעת אגמי רילה. אלו שבעה אגמים קרחוניים שממוקמים בגובה 2100-2500 מטר. המחזה מרהיב, לצעוד בתוך ההר המופלא הזה, ולגלות אגם מציץ מעבר לפינה.. יש המון מידע על היעד הזה באינטרנט שיתן לכם תשובות אם אתם בעניין. אני כאן רק לספר על החוויה שלנו, כמשפחה.
סימנו לעצמנו תאריך, ארזנו תיקים, ממש כמו של טיילים גדולים ויצאנו לדרך. היה לי חשוב להעביר לילדים חוויה אוטנתית, ולא בכאילו.. עשינו את כל מה שמוצ׳ילרים אמיתיים עושים (כמעט). הגענו לאיזור עם אוטו, מאוד נוח עם ילדים, מאשר להסחב בתחבורה ציבורית. היינו מאוד באיזי בטיול הזה, ולא מיהרנו אפילו פעם אחת. הגענו לעיר קטנה שנקראת ספרבה בניה ביום חמישי בערב. עצרנו טרמפ לשני סטודנטים פורטוגלים בדרך, ששיעשעו את הילדים עם כל השאלות שלהם, והשתוללו יחד איתם כשטיילור סוויפט שרה שייק איט אוף!!! המשכנו לטפס למעלה עם האוטו, עד שמצאנו ביקתת הרים מאוד מפנקת, ושם עצרנו. הפורטוגלים היפים והצעירים פתחו אוהל, ואנחנו קיבלנו מפתחות לחדר. כאן התחיל ונגמר הפינוק למסע הזה :)
למחרת בבוקר התארגנו אחרי ארוחת בוקר ונסענו עם האוטו עד לנקודת הרכבל. המקום הוא גם אתר סקי בחורף. היו לנו שתי אפשרויות. האחת לעלות עם הרכבל, או לעלות עם ג׳יפ. הסיבה שבחרנו בג׳יפ, היתה גם כדי לראות יותר מקרוב את הנוף המשוגע, ולהכנס לתוך היערות היפהיפים, ובכלל, להרגיש את ההר, וגם בגלל שהרכבל הוא מהסוג הפתוח, שהרגלים תלויות באויר. ואיכשהו, עם ילדה בת שלוש וחצי, ילד בן שש ושני תיקים זה היה נראה לי לא מי יודע מה.. הנסיעה בג׳יפ היתה לא פחות הארד קור בעצמה.. נסיעה של 20 דקות, שכל מה שעבר לי בראש - איך לעזאזל הגלגלים של הג׳יפ הזה מלאים באויר, ולא קורה להם כלום...? הג׳יפ הוריד אונו 200 מטר מהביקתה, שאליה הזמנו מקום מראש, כי זו העונה החמה של המטיילים. זו בקתה די צנועה, למרות שבסטנדרטים של בקתות הרים היא סופר מפנקת. יש מיים חמים וחשמל, ואנחנו הזמנו חדר זוגי, והילדים ישנו איתנו במיטה. יש גם אפשרויות זולות יותר של חדרים גדולים עם המון מיטות. בבקתה יש מסעדה, וזה חסך מאיתנו לסחוב אוכל. כמובן שהבאנו לילדים את הדברים שהם אוהבים, אבל ניסינו לצמצם כמה שאפשר. במסעדה אוכלים בעיקר מרק שעועית, מרק שעועית, ומרק שעועית. וגם פרנצ׳ טוסט :)
התכנון המקורי היה להספיק שני מסלולים ביומיים שלנו שם. הזמנו מקום לשני לילות, בעיקר כי לא ידענו מה לצפות מהילדים, ואיך האנרגיות יהיו. ומזל שהזמנו שני לילות. המזג אויר בהרים כל כך הפכפך, כשעלינו מנקודת הרכבל היו 10 מעלות במפלס ההוא, ונאמר לנו שלמעלה יש 3 מעלות עם שמש. שמחנו, שמש זה מעולה, והיינו מוכנים לקור, זה לא מרתיע אותנו. סתם לשם השוואה, למטה למטה, היו 20 מעלות.. הכל באותו רגע נתון. הגענו, קיבלנו את החדר שלנו, וירדנו למטה לשתות תה חם, ולהחליט איך מתחילים. המזג אויר היה סבבה, בלי רוח, שמשי, וקר. הילדים היו נרגשים, ולא עשינו מולם עניין בכלל ממה שמחכה להם. מהמסלול. למרות שלפני, דיברנו איתם לא מעט על הרצון שלהם ללכת ברגל ולראות נופים יוצאי דופן, הסברנו מה זה אומר, וכמה המאמץ לא פשוט. כמובן שלא חיפשנו שום התחייבות מצידם, אלא רק בדקנו את מידת ההתלהבות שלהם מהרעיון. וההתלהבות היתה עצומה. הם ספרו את הימים אחורה עד שהתאריך הגיע.
החלטנו לצאת למסלול הראשי, השעה היתה סביבות 10:00 בבוקר. לולה, כמובן, תיעדה בכישרון עצום את הרגע בו יצאנו למסלול - וזו התמונה שהיא צילמה, והיא עוד לא בת 4!!!
בצד ימין למעלה, זו העליה שתוביל אותנו להתחלה - אם תסתכלו טוב טוב, תראו אנשים קטנים על הרכס!! פיצים פיצים.. (ממש מעל גוש השלג השני מצד ימין )
העליה הזו היתה בדיוק מה שהיינו צריכים בשביל שהילדים יבינו מה מחכה להם. וככה זה נראה מאמצע הדרך, לכיוון הביקתה:
ומלמעלה:
האמת, שבסוף העליה הזו, וגם באמצע שלה, זו היתה הפעם היחדה (!!!) שהילדים התלוננו שקשה להם. שניהם. אז עזרנו קצת, וטיפסנו לאט, ובעיקר עודדנו אותם, נראה לי שכל הרכס שמע כשלולי ולולה סוף סוף היו למעלה :)
והתחלנו ללכת.. ולגלות אגם ועוד אגם עם הדרך, וגם לגלות איך זה להיות ממש בתוך ענן..
בערך שעתיים בתוך המסלול, התחיל לעטוף אותנו ערפל מטורף, שבחיי לא ראיתי כמותו. והרוח החליטה להצטרף אליו, וגילינו כמה השילוב של שניהם לא אידיאלי. בקושי ראינו את הדרך קדימה, שלא לדבר על הפיספוס הגדול של לראות את הנוף. הערפל היה באמת יוצא דופן בסמיכות שלו, ולא רק אנחנו, עם ילדים, התחלנו לחזור אחורה במהירות, אלא עוד לא מעט טיילים.
הילדים היו עייפים, כנראה בגלל הרוח החזקה שנלחמה בנו, והיה מאוד קר.. אבל לרגע לא איבדנו את האופטמיות, והאמת שידענו שזה לגמרי יכול להיות חלק מהחוויה. מדובר במזג אויר הפכפך של הרים. מאוד קשה לצפות מראש... הירידה חזרה היתה יותר מהירה, והרגשנו הקלה עצומה כשנכנסנו לביקתה.
כל מה שחשבתי עליו היה מקלחת חמה שתשטוף את כל הרוחות האלו מעלי, אבל זה כנרה לא מה שהייתי צריכה לחשוב עליו. מים חמים באמת לא היו.. כולם החליטו שהם לא רעבים ורק בא להם להתכרבל במיטה, ומיד. נרדמנו, תוך שניות.. הבנות המשיכו לישון, בזמן שהבנים ירדו למטה לאכול, ולהתחמם מול האח. כשהתעוררנו שתינו, גילינו את לולי ואבא משחקים שח, רעננים ומאושרים, עם שני זוגות ישראלים, שלא הפסיקו לסקרן אותנו כל המשך הערב :) דיברנו ודיברנו, והוקסמנו מהחוויות שלהם, שנתנו לנו כיוונים לחוויות חדשות משלנו, והלכנו לישון מלאים בלב. לא היה לנו ספק שהיום שיבוא למחרת יהיה טוב.
ובאמת ככה היה. יום שמש אמיתי, מההתחלה עד הסוף, הטמפרטורה זינקה ל 7-9 מעלות, והיה פשוט מושלם. התחלנו את המסלול מנקודה אחרת (כי אימא אומרת שאף פעם לא חוזרים אחורה! ) וזו היתה החלטה חכמה. מיד אחרי ארוחת בוקר במרפסת עם הנוף הזה יצאו לדרך - (השביל המתפתל באמצע הוא תחילת המסלול שלנו, שיוביל אותנו עמוק עמוק בין ההרים)
כל הדרך ליוו אותנו עשרות סיסים, שבנו עשרות קינים בחלונות של החיז׳ה (הבקתה) ולנו היה כיסא בשורה הראשונה באמצע, ראינו ממש מקרוב איך האוכל מגיע לגוזלים :)
קצת אחרי אמצע הדרך, עצרנו בחיז׳ה נוספת. פרימיטיבית יותר, עם חשמל שמופק מהנהר. קיבלנו שם תה חם, הילדים ציירו בספר האורחים, ייבשנו קצת את הנעליים, דיברנו עם חבורה של בוטנאים בולגרים שהסבירו לילדים על הפרחים המיוחדים של רילה, והמשכנו בדרך -
המסלול באמת עוצר נשימה, נגלו לנו אגמים יפהיפים, ועוד לפני שהגענו לרילה הסברתי לילדים על ההיווצרות של הנוף הזה, זה כיף להיות במקום כל כך מיוחד ולדעת עליו קצת מעבר.
הילדים ממש שעטו קדימה כל היום, והיו כל כך גאים בעצמם על כל קטע דרך משמעותי שהם סיימו. היו לא מעט טיילים באותו היום, רובם בולגרים, אבל בהחלט גם משאר אירופה. בדרך ראינו עוד שתי משפחות עם ילדים. האחת עם תינוק בן 9 חודשים במנשא, והשניה עם שתי בנות בנות 4 ו- 6. האבא סיפר בעיברית צלולה (!) שזה המסלול השבועי הקבוע של הבנות מאז שהגדולה בת 3, הם גרים בספרבה בניה (העיר הקטנה שלמרגלות ההר) וזו דרך החיים שלהם. ואת העיברית הוא זוכר מלפני 15 שנים בארץ..
כיוון קטן של הטיימר במצלמה, והצלחנו להצטלם יחד :-)
המסלול שעשינו היה בסביבות 7-8 קילומטרים, ועברנו אותו בחמש שעות, כולל שעה עצירה בבקתת האמצע, ושתי עצירות קצרות של רבע שעה לאוכל וממתקים..
הגענו לביקתה, ומרוב שהאדרנלין זרם אצל כולנו, לא הצלחנו להרדם, ובילינו בחדר עם ספרים שהבאנו מהבית, ומופע הגוזלים המפורסם בחלון. האמת, היה כל כך כיף, ולא רצינו שיגמר. עד הפעם הבאה...
