תכירו את דני. אני חושבת שאם לא היה קורה הצירוף מקרים הזה שבו נפגשנו, היה נעשה ממש עוול, עוול אמיתי אם אף אחד לא היה מצלם את הפלא הזה שהיא יצרה בעשר אצבעותיה, בכפר קטן בצפון בולגריה. במוצ״ש האחרון הוזמנו לחגיגות בכפר קטן בעל יד העיר שלנו שבו גרה החברה הכי טובה של חמותי נורה. היה ברביקיו, היו ילדים והיו עוד קצת אורחים מלבדנו. והיתה דני. הגיברת המקסימה כאן למעלה. עדיין לא סיפרתי, אבל אנחנו עובדים כאן ממש קשה על הגינה החדשה שלנו, שינויי ממש גדול ממה שהיה עד עכשיו, ואני בעיצומו של התהליך, מחפשת עיצות מכל מי שיש לו טיפה אדמה מתחת לציפורניים :) וככה קרה עם דני. חיפשתי מישהו שיתן לי ייחורים של שיח ורדים מטפס בצבע וורוד בהירֿ :) והמארחת אמרה שבטוח לדני יש כי יש לה את הגינה הכי יפה בכפר. לא התאפקתי שניה נוספת, ושאלתי אם במקרה זה יהיה בסדר שנלך להציץ. אז הלכנו רק בויאן ואני, לא יודעים למה לצפות. בלי המצלמה, כי היא לא היתה איתי. מכיוון שהפוסט הזה עמוס בצילומים (אני לא מוותרת על כלום, בעיקר כדי לשמח את דני!!) אז זה הסיפור בקצרה. בשניה שנכנסנו פנימה, כבר ביקשתי להגיע שוב פעם עם מצלמה. דני חייכה, הא אמרה שעדיין לא ראיתי כלום, וכמה שהיא צדקה.. אז כבר ביום למחרת, אימא שלי (שהטיסה שלה חזרה לארץ היתה כמה שעות אחרי הביקור) אפתה עוגת גזר, וחגיגיים ונרגשים נכנסנו לגן הנעלם. פשוט ככה. ולא רציתי לצאת. לעולם.
ועוד משפט ממש קטנטן - עד לפני 10 שנים דני הייתה בוסית בכירה באיזו חברה, ולא היה לה שום מושג בגינות/גינון/גינה. ואז הכל השתנה. היא אומרת שקשה לה להרדם בלילה כי היא כבר רוצה שהבוקר יגיע כדי לחזור לגינה. את הכל היא בנתה שתלה וייצרה בעצמה. הכל. היא מכירה את הכל השמות של הפרחים בלטינית!! כמה עצוב היה יכול להיות אם הגינה המופלאה הזו לא היתה מתועדת, מזל שיש לי מצלמה :)
זו היתה אחת החוויות הכי מרגשות שחוויתי כאן, על אמת. בואו איתי לגינה -
הלוואי וכל הדברים בעולם היו נעשים בתשוקה כזו, הכל היה כל כך נפלא.. דני, אני מעריצה שלך, אבל כבר אמרתי לך את זה בבולגרית :)
מאז שהגענו הנה בתחילת דצמבר, קיבלתי יותר מ-20 מיילים ששואלים איפה אפשר לטייל בבולגריה, ומה אני ממליצה. אז קודם כל, טיילת מקצוענית אני ממש לא, אני רק צלמת.. אבל בהחלט כן, אנחנו מנסים לטיייל כמה שרק אפשר. לכל אותם מיילים עניתי די בבירור - מאוד קשה לטייל בבולגריה בלי מישהו שדובר את השפה. אבל כנראה שטעיתי.. אימא שלי, היפה בנשים, ביקרה אותנו כאן בפעם השלישית ! (שימו לב לדפוס ההתאהבות בבולגריה.. או שזה בגלל הגעגועים לנכדים בעצם..) וכמובן שניצלנו את ההזדמנות לעוד טיול אחד תוך כדי. והיא זו שהגיעה למסקנה שזה אפשרי.
בכל אחת מהפעמים שאני נוסעת לסופיה, בדיוק באמצע הדרך, כשמגיעים לעיר וראצה, נתפס לי הצוואר. למשך איזה 20 דקות, עד שהרכס המופלא מסתיים. ואז אני מחזירה את המבט קדימה. אני לא מוכנה לפספס שניה של לראות את ההרים הקסומים האלו, עם המצוקים האדירים, במחשבות על על הציפורים הדורסות שמקננות שם... אז הפעם החלטנו - נוסעים לכמה ימים בורצה. מה בדיוק נעשה שם? לא יודעים. נזרום. לאף אחד מהאנשים שאנחנו מכירים לא היו המלצות בשבילנו, והאמת שרובם היו די סקפטים. מה וראצה? מה תעשו שם? למה? אז בדיוק בגלל זה, נסענו. ומה שראינו, אוי מה שראינו...
הגענו לעיר, ומסתבר שיש שם מרכז תיירים מאוד מושקע וסימפטי. קישקשנו איתם (באגלית!!) איזה חצי שעה, ויצאנו נרגשים לדרך. מוזמנים לראות. וכמובן, שאם אתם בסביבה, אתם חיבים לבקר. אולי גם אתם תזכו כמונו לראות 20 נשרים מיצרים חגים לכם ממש מעל הראש.
ביום השני יצאנו לטרק קצר (שעה לכל כיוון) אחד מהעשרות שמוצעים שם. מאוד קשה לבחור אחד, ההיצע עצום. היער בעיקר מפורסמת במצוקי הטיפוס שלה, יש שם ויתר מ-350 מסלולים מאובטחים לטיפוס, ומטפסי מצוקים מכל העולם מגיעים לשם.
מצאנו נחל שוצף, שהוביל אותנו לבריכה קטנה וקפואה. הילדים לא רצו לעזוב, ונשארנו שם יותר משעתיים. בין לבין מצאנו שלד, מושבות פרפרים מדהימות, פרחים בלי סוף והרבה הרבה אויר טרי טרי...
תודה לך וראצה שהיית כל כך יפה אלינו, אנחנו בטוחים שנחזור מתישהו!
השבוע מסתיים לו פרוייקט גדול, ובסופ״ש הסדנה האחרונה להשנה. בנות מקסימות יגיעו לכאן, לסדנאת צילום וסטיילנג בהרים היפים של בולגריה! הסדנה הבאה מתוכנת לקראת אוקטובר, אפרסם פרטים בהמשך. ומשבוע הבא? אני בחופש! חופש אמיתי! יש לי הרגשה שיהיה פוטוגני :) :) :)
צ׳אוו, אפרת
