Morocco with kids

הרגשתי מאוימת מכמות התמונות והחוויות שעברנו, וכל זה תוך כדי סדנת צילום שקורת בבולגריה, ועם הפנים לסדנת צילום נוספת בפרובנס. חיכיתי לרגע שבו באמת אוכל להתפנות עם לב רחב, לאסוף את הרגעים המרגשים שהיו לנו במרוקו. להתפנות באמת ולצרור אותם באהבה לתוך זכרון עשויי פיקסלים, כאן בבלוג שלי. זהו החלק הראשון של מרוקו שלנו, החלק השני של הסדנה כמעט מדביק את הראשון ויעלה בקרוב.
כבר אין לי שמץ של ספק שאני אוהבת לצלם, ןהמצלמה היא כמו גלגלים בשבילי, שמניעים הכל קדימה. לשמחתי הרבה, החודשים האלו עמוסים בעבודה מבורכת, ממש מתנה משמים, וניסיתי הפעם להיות מחושבת. אין לי את כל הזמן שבעולם, הימים שלי עמוסים מאוד, ועריכות של צילומים וכתיבת פוסטים לוקחת המון זמן.. הגענו למרוקו, וידי לא היתה קלה על ההדק כבדרך כלל. למעשה, חשבתי שאולי הייתי צריכה להגיע עם מצלמת פילים, ההאזלבלד הישנה והטובה, אולי בפעם הבאה.. וככה,פעם ראשונה חזרתי מטיול כל כך משמעותי עם צילומים מדודים, עם מבט מחושב בעינית, וביננו, את כל מה שראינו לעולם לא אוכל להמחיש בצילומים.
בעקבות הסדנה הראשונה במרוקו, והביקור המקדים שלנו לפניה (של בויאן ושלי) הצבנו מטרה מאוד ברורה - אין מצב שנוסעים בפעם השלישית בלי הילדים. היענות לסדנה החדשה היתה מרגשת, היא נסגרה כל כך מהר, שהתפנתי לחשב מסלול הרפתקאות למשפחה. הילדים באים. אין אושר גדול מזה. מרוקו עצומה. מזכירה את הודו (לא בגודל) אבל במרחקים הגדולים שנדרשים כדי לעבור מנקודה לנקודה. לשמחתי אין בגנים שלנו פינוקים בנסיעות, וכולנו צולחים אותן בשלום, בלי הרבה קיטורים. זה באמת לא מובן מאליו שילדים (אצלנו כבר מגיל 4!) צולחים בשלום נסיעות של 10 ו-14 שעות ביום אחד. זו הפעם הראשונה שטיילנו עם אייפד, אני הייתי נגד, כולם היו בעד, היתה מגבלה ברורה - רק בנסיעות ארוכות, ורק סרטים. מה שקרה במרקש כשהסדנה התחילה כבר לא היה בשליטתי :) אני מניחה שהיתה התפרקות לא קצרה על המסך הזה, מעדיפה לא לדעת..
האילוצים של הלו"ז סדנאות, הביאו אותנו למרוקו לטיול המשפחתי שלנו לפני הסדנה. חששתי שאולי נגיע מותשים, אבל אלוהים כמה טעינו. טעונים באנרגיות ואדרנליון, רק קיוינו שזה לא יגמר. שורה תחתונה- מרוקו נהדרת פלוס פלוס. במיוחד עם ילדים.

נחתנו במרקש מאוחר בלילה, ישר לידים החמות של אינגריד, בעלת הריאד שאליו אני חוזרת בפעם השלישית, הריאד הראשי של הסדנה. הילדים לא האמינו למזלם, וכמעט לא נרדמו כל הלילה מהתרגשות. לחוות ריאד (במיוחד כזה כמו של אינגריד) בפעם הראשונה, ועוד לילד, זה באמת יוצא דופן. שום דבר שמכירים. הספקנו רק לישון ולאכול ארוחת בוקר מהסרטים, ובצהריים המוקדמים יצאנו לכיוון חוף גולשים מדהים שנמצא דרומית לאיסווריה, באוקיינוס האטלנטי. לא הראנו לילדים את מרקש עדיין, מכיוון שצפויים להם 6 ימים מלאים בסוף הטיול במרקש. נפגשנו עם אמה, והמשפחה שלה, אמה עוזרת לי להפיק את הסדנאות במרקש. משפחה בריטית סופר מגניבה, ויחד נסענו מערבה לים.

המטרה העיקרית בימים שבילינו על החוף היתה לרכב על סוסים כמה שרק אפשר, לולי המקסים שלי לקח כמה שיעורי גלישה וגילה יכולות מדהימות, הבנות נמרחו בבוץ מים המלח שמצא את דרכו באופן מוזר למזוודה שלי, הבריטים (!!!) הכינו לנו שקשוקה לתפארת מדינת ישראל, והיו ימים נהדרים, מיאנו לעזוב, ואפילו משכנו עוד יום באטלנטיק על חשבון ההרפתקאות הבאות. ככה היה קשה לעזוב.

עכשיו.. איך מגיעים לצד השני של מרוקו? פנינו מועדות לסהרה. למדבר האמיתי. לדיונות וחול. החלטנו לא להתחרע, ופיצלנו את הנסיעה ליומיים. אמה והמשפחה חזרו למרקש, ואנחנו התחלנו לנסוע מזרחה. הנסיעות היו משכרות, הנופים עוצרי נשימה, חצינו פס בהרי האטלס, אכלנו קציצות על האש בצידי הדרך, וקוסקוס רוב הזמן, נוודים טובי לב ואדיבים ליוו אותנו כל הזמן, התפעלנו מהכנסת האורחים המופתית של המרוקאים.

הצבעוניות של מרוקו מהפנטת. האור קשה וצורב, משתלב בצורה יוצאת דופן עם הארכיטקטורה הצנועה הנמוכה, האורגנית של המרחבים האין סופיים, החוליים של מרוקו. הורוד שקיבל את כל הגוונים בעולם, שולט ומשתלט על המראות, ואולי זו אחת הסיבות שמצאתי את מרוקו מאוד נעימה, מאוד מקבלת. חצינו ערים קטנטנות, במרכזן קסבה קטנה, מכוניות רנו ישנות, וחמורים עד אין קץ. מגרשי כדורגל נטועים באמצע שום מקום, מסומנים בגרפיות מדהימה על ידי מוטות ברזל צבועים בשחור ולבן. מי חשב על זה? איך זה הגיע לשם? עצי דקל מנקדים את השממה בנוכחות עוצרת נשימה. מיצרים את הקומפוזיציות המושלמות לקיום של המקום הזה. מרוקו. מכולות קטנות עם אנשים מחייכים, העברנו בקרים לא מעטים עם לחם ויוגורט מקומי, צהריים עם קציצות וקוסקוס, ופירות עסיסיים על הדרך. הפשטות מהפנטת, מסקרנת, ואני במקביל קוראת ספר שהוא אנטי תזה לכל המסע הזה שלנו במרוקו - התיקונים. היפר ריאליזם אמריקאי, שמרגיש כל כך מנוכר רחוק שנות אור מהרגע הזה, מהבוקר בדרך לסהרה, מלהתעורר על חופי האוקינוס האטלנטי, מלא להחליף בגדים שבוע, מלהרדם מתחת לכוכבים. הזחיחות שלנו לפעמים יכולה להחליא, אי שם בחיים האמיתים במערב, ואני, כל מה שרציתי להרגיש במרוקו, זה כמה קטנה אני יכולה עוד להיות, להתמזג לתוך גרגר חול אחד ולא לשכוח, שאנחנו אורחים לרגע במקומות הקסומים שיש לנו הזכות לבקר בהם. כבר ארבעה ימים בתוך המסע, בדרך לסהרה, וכולנו ממש מרגישים שאנחנו נטמעים בנוף, הפנים שלנו נשרפו מהשמש, הרגליים יחפות רוב הזמן, צעיפים עוטפים לנו את הראש והכתפיים, ואף אחד לא יודע מה היום או מה השעה. אנחנו ממשייכם לנסוע, שעות על גבי שעות, יש שיר מקסים של סטיבנסון שאומר:
"מהר עוד יותר מטיסת מכשפות, גשרים ובתים ובתים ודרכים יפהיפיות, מראות של מישור ונופים של ההר, עפים הם טסים ונופלים כמטר..." הילדים מדקלמים את השיר הזה כבר מגיל שלוש, והם הזכירו אותו בנסיעה הזו. השיר נגמר ככה: "מבט עוד אחד והכל כבר נגמר.." אנחנו עיצומה של החוויה, ממאנים להגיע לסוף. מנסים להאט את הטיסה. עוצרים בכל נקודה מענינת, פוגשים בדרך סטים מטריפים שלא יביישו את MAD MAX, תוהים שוב, איך? למה? אני מצלמת , וחושבת על מל גיבסון.. מה שמצחיק זה שעוד נפגוש אותו בהמשך..

יומיים של נסיעה, הגענו למלון שלנו בסהרה. אם הילדים לא היו איתנו הייתי הרבה יותר צינית לגבי המלון הזה, אבל כמובן, לא נתנו לצניות שלנו להתפרץ מול הילדים. הסהרה מדהימה, מעלפת, אין מילם לתאר. חובה להגיע לשם. מה שהייתי משנה - יותר משני לילות כמו שהיו לנו, כי זה לא מספיק, ולהמנע מבתי מלון עלק מפוארים ומפנקים בסהרה, ולמצוא מקום אוטנטי וזול, שבאמת מכניס אורחים ולא רואה בהם מכונה להדפסת כסף. ככה הרגשנו במקום שבו ישנו. למרות שהוא היה סופר יפה, פוטוגני, ארוחת הערב הטובה שאכלנו במרוקו כולה (!) אבל הגישה היתה כל כך שונה ואחרת ממה שמרוקו הטובה הרגילה אותנו, וחיפשנו בסופו של דבר רק אוהל פשוט עם נווד שיארח אותנו באהבה. באמת שזה לא ביג דיל, רק לפעם הבאה. את שלנו למדנו. יומיים בשני מלונות שונים בסהרה (עוד עניין - המקומות כל כך מפוצצים, חובה להזמין מראש חודש אם לא חודשים. אנחנו לא אוהבים להתחייב, והזמנו תמיד לילה לפני שהגענו למקום, לנו זה עובד יותר טוב..) הבריכות מפנקות אש, רק קרות כמו קרח. מישהו יכול להסביר את זה? 40 מעלות בחוץ, שמש יוקדת, והמים קרח.. ? לילדים זה כמובן לא הפריע, ואנחנו מצאנו מלא זמן להשתזף, לקרוא, לנוח מהנסיעה וסתם לנהל שיחת גדולים בזמן שהילדים חוקרים את כל הבריכות בסהרה. אחת החויות היותר מיוחדות שעברנו כמשפחה. זה הדבר האמיתי, מה שקוראים עליו בספרים, באגדות, בסרטים, והופ! אנחנו שם. כמה מרגש.
עם לולה כמו שלי לא היה מצב לוותר ל רכיבת הגמלים, ונגררנו כלנו על חשבון זמן קריאה ורביצה בבריכה לטיול גמלים בסהרה. כולם יצאו מרוצים בסוף, אפילו הגמלים שלא הפסיקו לקבל ממנה נשיקות..

בעיני כל החוויה של לצלם תחת של גמלים וגבים של המשפחה שלי, לא ריגשה אותי מידי, כמעט וחשבתי לא לקחת את המצלמה עבור התענוג המפוקפק הזה, שיעלה לי עוד 1000 ש"ח בארליך לנקות את החול אחר כך, ואני שמחה שלא ויתרתי. הילדים לא מפסיקים להראות לחברים שלהם את הצילומים על הגמלים. רק את אלו. כאילו כל השאר לא היה ולא נברא. שנקנה גמל?!

כמעט תם ונשלם הזמן שלנו בסהרה, לא לפני שתפסה אותנו סופת חול מטורפת, אחת החוויות השוות ביותר. לקחנו את המשקפות של הילדים מהבריכה, ועלינו לגג המלון לראות את הסופה. תוך שניות העולם מתהפך. 40 מעלות ושמש, שניה אחרי זה מבול מטורף, וחול שמזיז ומניע את כל היקום. הכל זז! באמת שהיה מרגש.

ואז שקט דממה. הכל חזר על מקומו בשלום. ארוחת בוקר ויוצאים לכיוון מרקש. הזמן אזל. כמעט.
בהמלצת אמה, החברה הבריטית שלי, אנחנו מגיעים למרקש עם עצירה אחת בדרך, שלימים תזכר כשיא החוויה המרוקאית שלנו. פנינו מועדות לאואזיס אמיתי. כמו בספרים של דוקטור סוס. אואזיס. לא פאטה מורגנה. אואזיס. קוראים למקום: finn.
באמצע הדרך מהסהרה חזרה למרקש אנחנו מתאהבים במרוקו בפעם המי יודע כמה. מחדל גדול שבילינו שם רק 24 שעות, אבל בהחלט פתח לתיכנון קדימה. לשם אנחנו בהחלט חוזרים. בגלל האנשים, בעיקר, שחיבקו אותנו בכל דרך אפשרית, וגרמו לנו לרחף מעל הכל, לא לראות כלום בעיניים חוץ מפלא הבריאה. וכמובן המקום עצמו, והאוכל, והחיוכים של הילדים, והחברים שעשינו שם, משחקי השח לתוך הלילה, מגדלי קלפים, אין סוף צפרדעים, נחל זורם בתוך מדבר מוקף בעצי דקל. השממה בשיאה. השקיעה, הזריחה, החדר הצנוע והנזירי שישנו בו, ולא רצינו כלום מעבר. הבולדרים שמצאנו לטפס עליהם, ובעיקר הרגע העצוב כשנאלצנו לעזוב. הרגע הזה הוא מה שיחזיר אותנו לשם שוב. OASIS OF FINT.

את הספר שלי זנחתי. הוא הפריע לי בחוויה. בטח אסיים אותו עוד כמה ימים בדרך לפרובנס. טיסות הן גם סוג ניתוק. בטח כשאני טסה לבד. אני מוצאת את עצמי מתכננת הכי הרבה דווקא כשאני בדרכים, בתנועה. האדרנלין הוא סוחף, מסחרר. זה עדיין לא הזמן לעצור. יש לנו עוד כמה שנים של חסד עם הילדים, שנים שזו האחריות שלנו לחשוף אותם לעולם הגדול, בלי התנגדות מצידם. קשה להצביע על משהו שהיה קשה במיוחד בעשרת הימים שלנו עם הילדים לפני הסדנה. מרוקו באמת נעימה, ידידותית, מסבירת פנים, אולי לא זולה כמו שחושבים, אבל יש דרכים לצמצם עלויות, ואנחנו טובים בזה :)
בדרך אפילו הצלחנו לעצור באולפני הסרטים המפורסמים של מרוקו, שם צילמו סטרי מופת במהלך המאה האחרונה, מל גיבסון שוב, וכמובן מי אם לא משחקי הכס? ג'ורג' לוקאס הוא אפילו סוג של גיבור אי שם בעיר שנקראת ואזארזאת..

נפרדנו מהאואזיס, נפרדנו מהחוויה המיוחדת שלנו כמשפחה, ובכל המרץ, דהרנו חזרה למרקש, לעולם של נסיכים ונסיכות, לריאדים מפנקים, סטנדרטים אחרים לגמרי ממה שחוינו לפני. מי היה מאמין שנגיע עם הילדים למרוקו? אפילו לא אני עד לרגע שבו קנינו כרטיסים וזה הפך לממשי.
באינסטגרם שלי, יש עיגול היילטיס שמוקדש כולו לחווית מרוקו שלנו. מוזמנים להציץ שם, הכל שמור למקרה ופיספסתם.. תלחצו כאן ותגיעו.
לילה במרקש, העיר הורודה, העיר הכי קונטרסטית שאני מכירה, חזרה לידים החמות של אינגריד, ריאד מפנק, סבונים ושמפויים, מגבות לבנות ומצעים קריספיים. נרות דולקים, ארוחת ערב לאור נרות, על הגג, המואזין קורא לתפילה, הריחות של שמן הורדים, עם הריחות של המסחר, שקט, רעש, עייפות. והלב כל כך רחב. הילדים נקיים שרועים על מיטות מפנקות צופים בסרט, ובויאן ואני, עושים סוויץ' בראש, מעבירים למוד סדנה, ומציבים רף מאוד גבוה לעצמנו - שהסדנה תעבור בצורה מושלמת ממש כמו החוויה המשפחתית שלנו. הולכים לישון על זה, ויודעים שהסדנה תהיה מדהימה. כי עם קבלת פנים כזו, 10 ימים מופלאים, מכאן שום דבר לא יכול לרדת רק לעלות. למחרת המשתתפים יגיעו, ההתרגשות באמת בשיאה.
מרוקו את באמת מיוחדת, אבל יש מישהו אחד יותר מיוחד ממך. עם פרטנר כזה לחיים לא צריך יתר כלום. love you.