MY BEAUTIFUL FAMILY.

אימא שלי ולולי. יושבים בבוקר וקוראים, שניה לפני שאני יוצאת למסע, בזמן. נחת.
סיפור רקע קצר: יש לי משפחה עצומה. במספר ובאיכות. לאימא שלי יש 9 אחים ואחיות, ואימא אחת (סבתא שלי) שכמו שאומרים הצעירים - נדירה. היא שילדה וגידלה וחינכה ואהבה שבט שלם של משפחת אזולאי. הגיעה לארץ עם בעלה הציוני באונית מעפילים, הפילה תינוק בדרך, ועדיין, שניהם היו גאים לדרוך כאן בישראל. לא בטוחה כמה מהציונות הזו עברה לשבט שהיא גידלה, אבל אני כן בטוחה שערכי המשפחה עברו ועוד איך. אין מי מהמשפחה שלנו שלא יגיד שמשפחה זה ערך עליון. תקנו אוצתי אם טעיתי... מי מראה לסבתא את הפוסט??
וככה, גדלנו, שבט של אחיינים ואחיניות בעיר שהיתה אז מאוד קטנה (ומאוד חילונית) בית שמש. אחת על יד השניה, כל דודה היתה כמו עוד אימא בשבילנו. הימים עברו. השנים חלפו. ואנחנו כמעט כולנו כבר אימהות, ולא מאמינות. לא מאמינות איזו ילדות עשירה במשפחה היתה לנו, לא מאמינות לאן החיים הובילו אותנו, אבל מקבלות את הכל בברכה. אפילו את העובדה שאנחנו כבר לא נפגשות כל כך הרבה כמו פעם. אבל הי! אם היינו כל היום יחד, מפגש הפסגה הזה לא היה כזה עילויי, ובכלל, מקום טוב בלב שווה הרבה יותר מכל דבר אחר. לנצח אנחנו אוהבות, וקרובות ובנות דודות.. וכל אחת מהן סוחבת עבורי מטען שלם של זכרונות, מהתקופה ההיא שהיינו ילדות. כמה פשוט היה פעם, כמה תמימות.

ברגע אחד בזמן, בביקור האחרון שלי בארץ, נולד הרעיון, וידענו בפנים, שאם הוא לא קורה מיד, הוא לא יקרה. חצי היסוס, וזה כבר היה סגור. יש כרטיסים לבולגריה, יש תאריך למפגש.
ביום לפני נסעתי עם הילדים לסדר לכבודן. עם הילדים ואימא שלי, שבאה להיות עם איתם בסופ״ש הזה, וכמה ימים לפני. שוב תמיד הביקורים שלה כל כך קצרים. קצרים מידי.
שוב הילדים בבקתה שלוש עם הנחל, לא רוצים לעזוב. שוב אני חולמת על חיים בכפר.

שום דבר מיוחד. אבל הרבה. הרגעים האלו שלהם איתי בכפר לפני כל סדנה, אלה חלק מהרגעים שמעצבים את הילדות שלהם. ככה אני מקווה..
ואז הן הגיעו. בחיי, אחת יותר יפה מהשניה. לכל אחת סיפור, איפה היא נמצאת בחיים. מה קורה סביבה. הבעל, הילדים, העבודה, היום יום. וישבנו ודיברנו ושתינו בצמא גדול כל סיפור של האחרת.

החוץ היה אפור, וכל כך יפה. האפור הכי יפה שראיתי. הכל היה כל כך רך ונעים. המים זרמו להם בנחל של הכפר הכי יפים שיכלו. הנרות היבהבו לנו מסביב בכל פינה, וצללנו לסוף שבוע עמוס בסיפורים. זה יהיה פשע אם לא אגלה ש-90 אחוז מהזמן התפקענו מצחוק, ופיפי בתחתונים זה לא ביטויי בלי משמעות..
אני כאן בבולגריה, הדברים המצחיקים שקורים לי זה מיסטר בין ביו טיוב כשאני במצב רוח ממש טוב ומסכימה לילדים לגעת באייפון שלי.. אני לא צוחקת מספיק. נראה לי שרובנו לא צוחקים מספיק. ומי שכן, זכה. כי הבנתי כמה הצחוק חשוב לבריאות הנפשית.. באמת. אז מה אם הוא מוסיף קמטים? גם על בוטוקס דיברנו שם :)  צחקנו כמו שלא צחקתי בחיים. זה היה מאסיבי. וכל כך כיף..
כל השאר זניח. נראה לי שלמדו קצת צילום, לא זוכרת, נראה לי שאכלנו מלא, אולי יותר מידי, אני הצלחתי לישון ממש ממש טוב, אבל אני בטוחה שצחקנו מלא.
וגילינו כמה כל אחת יותר יפה מאי פעם. בחיי. לא הפסקנו להצטלם, לחגוג את המקום הזה בזמן שבו אנחנו נמצאות.

למה שתיים לרייצ׳ל? כי היו לה אולי מאה טובות, והיה קשה לבחור : )
בת דודה אחת יקרה היתה חסרה, שרון, ואנחנו כנראה לא נסלח לה, אלא, אם היא תארגן את האש לילה עם הצ׳יזבת  ההוא שהיא הבטיחה :)!!
החיים לפעמים גורמים לנו לא לדעת מה אנחנו הכי רוצות. ממש ככה. מרוב שאני עסוקה ביום יום שלי, ילדים, לימודים בבית, עבודה, לא ידעתי בכלל שהדבר שיכול לגרום לי להרגיש הכי טוב נמצא בקונספט של סופ״ש עם הבנות דודות שלי. לא חשבתי על זה עד שבעיצומו של דבר, תפסתי את הראש ואמרתי פתאום ככה בלב: איזה כיף!! איפה היית עד עכשיו????!?

טוב, אפסיק כאן. רק אומר, שהיו מליון דובדבנים בסופ״ש הזה, אחד מהם היה כשאימא שלי, בשבילן דודה חנה, הגיעה ביום האחרון, ועשינו לה מיני יומולדת 60 כמה ימים לפני הזמן. היה מרגש.

יפות!! עד הפעם הבאה, שיצא לנו להיפגש ככה כולנו, ולהיזכר בכמה פעמים ראינו גריז וריקוד מושחת במשך 24 שעות רצוף, איזה אותיות כתבנו על הגב אחת לשניה, כמה זמן זה מינימום נעים בגב, ואח של מי תלה את אחיו מהרגלים, איזו אימא בישלה מה, ומי יודעת לפתוח מופלטות (!!!) אז עד הפעם הבאה, נשיקות, ותודה שבאתן. הייתי צריכה את זה.