24.10.17

This is real fall.

מלא דברים. מלא מלא. חשבתי איך לפרוס את זה, והגעתי למסקנה מצחיקה, אבל פרקטית, במצב שבו אני מצאת. רשימה. הפוסט הקרוב יהיה רשימה. של דברים.

1. אני נפעמת מהתגובות של כולכם מהפוסט האחרון. קראתי בשקישה שוב ושוב ושוב את כולן (גם אלו שעדיין לא הספקתי להגיב להן..) ואני מוקירת תודה. מכל הלב. הבלוג בהחלט ממשיך, וימשיך לפעום, כי יהיה לי עצוב מידי בלעדיו, אז אני כאן לשנים הקרובות :) וגם, כי אתם קוראים כל כך מיוחדים, ונאמנים. וגם כעובדה, זו הפלטפורמה שהכי נכונה לי. שוב תודה.
2. סדנת הסתיו הסתימה אתמול. היה  מוש!!!!!! אבל ממש. מוש!!!!! היו בנות נפלאות, היתה בת חן אחת, ילדונת מדהימה שבישלה לנו אוכל של יער אירופאי קסום, היה מזג אויר נפלא, היה קום איל פו. מליון צילומים מחכים לכם כאן למטה, וכמה מילים מהרשימות שלי בינהם.
3. סליחה על הקורקטיות, ועל ההתנסחות הקמצנית, אני טובעת בים משימות לסיים עד מחר..
4. לפני שאשתפך על הסדנה שהיתה, כמה עניינים מנהלתיים :)
*הראשון הוא שני מקומות אחרונים לסדנת כריסמס, ההרשמה נסגרת מחר. כתבו לי למייל הסדנאות mylovelymessworkshop@gmail.com
* ב-13 לפברואר אני משלבת כוחות עם עירית בירן ליום חד פעמי. יום של תשוקה לצילום ואוכל, הפרטים יגיעו בקרוב, אבל אתם כבר מפנים תאריך ביומן, נכון?
* בתחילת מרץ תתקיים סדנה באמצע השבוע, כאן בבולגריה. תכננו לכן מראש, אפרסם פרטים כאן בבלוג בקרוב.

היה לי העונג לארח כאן נשים בסופש האחרון. כל מיני נשים, מוכשרות, נדיבות, חבורת נשים אמיתית. וגם מאחורי הקלעים הן תמיד נוכחות, הספונסריות של הסדנה. הפעם היו כאן שתיים עם מתנות שאי אפשר היה לעמוד בייחודיות שבהן.  הדר ומיכל. הדר קימל, מעצבת גרפית, מתמחה בעיצובי בוטיק. מאגדת עבורכן מארזי מתנות כל כך אחרים, מדויקים, מלאים באוירה סקנדינבית נקייה. את לוח השנה הכובש, היא עיצבה בעצמה, והוא חלק ממארז של מתנות ממעצבים ישראלים מדוייקים כמוה. אחרי קולקציה מוצלחת במיוחד שהיא חיברה בראש השנה, אחת נוספת תפציע בנובמבר, וזו הדרך ליצור איתה קשר ולהזמין מראש. הקבלה של מארז כזה היא חוויה אסתטית נפלאה בעיני.. המארזים של FEST מיוצרים מעץ טבעי, בדי פשתן וכותנה וניירות ממוחזרים.
תודה הדר על שיתוף פעולה נפלא, הבנות היו בעננים של מינימליסטיות כובשת בזכותך :)

את מיכל קורן אני מכירה משיתופי פעולה מוצלחים במיוחד שלה עם עירית בירן וקרן שביט. פעם כשחיפשתי מצרך מיוחד ברשת, הגעתי לאתר שלה, ושוטטתי בו שעה ארוכה. היא מאגדת את כל מה שאני אוהבת. כלים מעולים לבישול, פרודוקטים איכותיים, ומעל הכל, היא אחראית ליצירת חוויות קולינריות מאוד מיוחדות. מיכל בונה (כן, ממש בונה עם צוות מיומן!) מטבחי חוץ סופר מקצועיים ויש לה עמוד פייסבוק פעיל שיגרום לכם לרצות מטבח בדיוק כזה. מיכל פינקה את המשתתפות בלא פחות, מסכין אופינל הכי שיקית ואלגנטית שיש. לנו בבית יש כבר אוסף, וכשהודעתי לבויאן שעוד אחת עושה את דרכה אליו הוא באמת התרגש. הסכינים האלו הולכות איתנו לכל טיול בעולם, וללולי יש אפילו אחת משלו שקטמנו לה את החוד (בחנות, ביקשנו מהמוכר באיטליה) והיא שלו בלבד. מיכל יודעת בדיוק מה איכותי ומה נכון, והיה לי העונג לשתף איתה פעולה. ביום חמישי הקרוב מתקיימת ארוחה ברוח אנדלוסית שמיכל ועירית בירן מקיימות, נותרו ממש מקומות אחרונים, זו הזדמנות מעולה להתרשם מהמוצר על הזה - מטבח חוץ.

אז עוד שניה צילומים מהסדנה, רק עוד תודה אחת, ענקית, למישהיא מיוחדת במינה. בת חן. כמעט ואין לה פייסבוק ואינסטגרם, היא כמעם ולא ״מרושתת״ אבל היא מוכשרת. מוכשרת אמיתית. היא הגיעה לבשל כאן בסדנה, וכבשה את המטבח בקסם שלה, ואותנו דרך האוכל. בנינוחות ראויה להערצה, בדיוק טעמים מופלא, בחמימות ונעימות ששמורות לנשים אמיצות והחלטיות, היא יצרה לנו חוויה קולינרית שהיתה חלק בלתי נפרד מהעושר של הסדנה, ומהאופי שלה. בת חן בדיוק בימים אלו עוברת לגור בישוב אבירים שבצפון, ובקנה שלה אירוח מהלב סביב שולחן גדול בנגריה של בן הזוג שלה. אני מבטיחה לעדכן אתכם כשהיא תשחרר פרטים, אחרי שיתאקלמו בחיים החדשים, שם בצפון הנעים. בת חן, היית מתנה לכולנו, תודה על הכישרון שלך!







הלוח שנה של הדר קימל חיכה לבנות כמתנה הראשונה על השולחן כשהן נכנסו לחצר הסתוית שלנו. האריזה הבאמת מושלמת שלו התמזגה עם הצבעוניות של הסתיו בצורה מושלמת. זו המתנה שתרצו להעניק לכבוד השנה החדשה! מנסיון :) 








אחרי שהבנות הלכו למלון, לנוח מהנסיעה הארוכה, סידרתי עבורן שולחן ארוחת ערב חגיגי. חמותי בישלה ארוחה בולגרית מסורתית, עם כל המעדנים, בניצה, ראש סלרי בלימון, אורז עם תרד ועוד.. לקינוח, הכנתי פאי דלעת מדהים, בהשראת כל הדלעות מסביבנו בעונה הזו.







בבוקר יום שבת, בת חן התחילה להוציא מהמטבח את הקסמים שלה. תבנית הביצים הזו, שכולן היו מהתרנגולות המקסימות שלנו (!!) היתה מעדן שגרם ליום להתחיל נפלא, יחד עם הביסקיט המפורסמים שלי.
המשכנו לשוק הפשפשים,ומיד לאחר מכן לסשן ראשון בלימודי צילום. הרבה ריכוז, ומוטיבציה, ובסוף הסדנה הבנות כולן צילמו במנואל!!! והכל התחיל באותו בוקר של יום שבת שימשי בחצר שלי..
בת חן כמובן בהכנות לארוחת צהריים שתיזכר לדורות. בנחישות, ובמקצועיות, ובעזרת הסכינים המדהימות שמיכל שלחה, האופינל, היא פילטה דגים שהפכו לקציצות נפלאות. אני כל כך ברת מזל, שהיא הכינה כמות ממש גדולה, ואצלי במקפיא יושבת קופסא עמוסה בקציצות לא מבושלות, לטובת המשפחה. אושר צרוף. והפילוט, היה סשן בפני עצמו, נאבקתי עם עצמי להפסיק לצלם..








לקינוח, גלאט האגסים והשוקולד שלי, קיבל שידרוג עם מרציפן מעולה שנועה הג׳ינג׳ית השאירה לי מהסדנה הקודמת. תודה אהובה, זה היה משמח לגלות את זה פתאום, והשידרוג מעולה!


יצאנו לסשן פורטרטים בפארק היפה , למרגלות הדנובה, צילמנו באור אחורי, בתאורה נמוכה, תרגלנו עומק שדה, היתה הליכה מרגיעה וכל כך נעימה. לא רצינו שייגמר.






הזמן טס במהירות האור, יחד עם זאת, הכל שליו ורגוע. הימים עמוסים, ואינטנסיבים, יחד עם זאת זה סופ״ש איטי, עם הרבה זמן למחשבות והרהורים. לפעמים אני מסתכלת על הבנות, שוקעות ברגע מסויים, מרחפות במחשבה, נינוחות, רגועות, ואני יודעת שהן במקום טוב. סביב השולחן המון דיבורים, המון חיוכים. האוכל מקרב, ומשמח. בת חן הטבחית, ממשיכה להפעים.

יום ראשון הגיע, ויחד איתו שמש בחצר. ארוחת בוקר מפנקת, המון סופר פוד, שיבולת שועל, גוג׳י ברי, אוכמניות ומרמלדות שרקחתי בקיץ. לחם הפודינג של חמותי עם תפוזים מסוכרים ושוקולד להמתיק את הבוקר. אוכלות, ומתפנות לתרגיל סטיילינג, במקביל אורזות צידה לדרך. נוסעים ליער בוז׳וריצה. היער שבו אנחנו חווים כל כך הרבה רגעים נפלאים כמשפחה, הפעם מארח את הסדנה. והיער כל כך יפה..  צילמתי תמונה או שתיים :)
לפני שאפרוס את כל היופי הזה, אני חייבת להסביר את פשר הכריך המושלם שבת חן ״בישלה״ לנו. כריך סתתים .את ההשראה היא קיבלה מספר של מאיר שליו. סתת אחד, מילא כיכר לחם אחיד בכל טוב עגבניות וגבינה וזיתים ושמן זית, והפעיל עליו משקל ליום שלם. הכריך חומם על מחבת ברזל, והפך להנאה צרופה. ככה היה גם אצלנו ביער הבולגרי. הנאה צרופה, עם מרק גזר, סלט שומר ורימונים,  ערמונים חמים מהמחבת ובראוניז סתיוים. היה נפלא. לא פחות מזה. והיתה אש, כל כל יפה, ובנות מחוייכות, ועלים ורודים. אגדה אמיתית.



















וכמובן, אחרי שגרמנו לכל הבנות לקנא בסכין האופינל השווה, שלא הפסיקה לעבוד ולהצטלם כל הסדנה, גם הן קיבלו את שלהן, בלוקיישן ובסיטואציה המושלמים, ביער.

ארוחת צהרים מהחלומות, וחזרנו לעיר, לנוח קצת, ולטעון אנרגיות לקראת סשן לייטרום וארוחת ערב. מסיבת האלווין מאולתרת, גרמה לבנות להתנסות בצילומי לילה, לאור נרות, היה מצחיק והיה כיף, וסופר פוטוגני. ואיך לא, ארוחת ערב ברוח נשית, כי בנים לא אוכלים כל כך הרבה עשב כמונו... :) ככה לפחות נאמר מסביב לכל שולחן, בכל סדנה אצלי. ושוב, הרבה ירקות מושלמים, וחיוכים, ומילות פרידה, והרבה הרבה שמחה בלב.










תודה לבנות הנפלאות ששתפו פעולה בצורה מושלמת עם התחפושות, היה לי כל כך כיף לצלם אתכן!
וככה חלפה לה עוד סדנה מוצלחת, והלב מתמלא מחדש. אני כבר בצפיה לפגוש את הנשים של כריסמס, לחלוק איתן חוויות משותפות, לצחוק איתן מסביב לשולחן ולצלם יחד איתן המון. שני המקומות האחרונים לסדנה הקרובה, אולי שלכן. כתבו לי ל: mylovelymessworkshop@gmail.com

תודה גדולה לאלו שבחרו להגיע עד לכאן, לחגוג את החיים יחד איתי. יש כבר לא מעט נשים בישראל ששמעו אותי אומרת - ״ תודה לכן, אתן הסיבה והמנוע שגורם לחלום המטורף הזה שלי להיות אפשרי וממשי״.
מפרגנת בכיף לעסקים של הנשים שלקחו חלק בסדנה האחרונה:
ענבל ביטון הום סטיילינג, הדס אבידור גולדין סדנאות יצירה וכשרון על, עידית שר קי טו קיפ, מפתחות אישיים חרוטים, שימרית רפפורט, שמר קידס סיט - ספות לילדים, אורית אברהם, נגרית אמיתית, גם דורין, יעל ועינת היו איתנו :) לשאלתכן, אם כולן מגיעות בזוגות, אז ממש לא. אבל הבחלט יוצאות מלוכדות.

צלחנו כמשפחה עוד סדנה נפלאה, הכרתי עוד נשים יקרות, ונהנתי מאוד מאוד. גם אתן מוזמנות, כשתרגישו שהזמן מתאים, לקפיצה קטנה לבולגריה. נעים כאן. צ׳או. אפרת



17.10.17

Deep thoughts on SHARINH.


אני מרגישה שאני נמצאת בצומת עם הבלוג. אני שונאת טכנולוגיה, ובמיוחד, שונאת שעניינים כמו טכנולוגיה לא מפסיקים להתפתח, ובעיקר לא אוהבת שזה בהכרח מכתיב לי את היום יום. בכלל לא התכוונתי לכתוב כל כך הרבה פעמים שונאת, כי זו מילה לא יפה בכלל, ואני לרוב מאוד מאוד אוהבת/נהנית/מתלהבת, אבל זה היה כדי לדגיש באמת כמה לא נוח לי במקום הזה.
לפני שש שנים כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, האינוטואיציות שלי (שלרוב הן ממש לא מאכזבות חוף מפעמיים בחיים, אבל התגברתי על זה, זה סטטיסטי) אמרו לי שזה הדבר הכי נכון עבורי. לא ממש הבנתי את המשמעות הרחבה של להיות בעלת בלוג, למרות שעולם הבלוגים היה בשיאו, או טיפה אחרי השיא, אצלי זה תמיד מגיע טיפה מאוחר, אבל לא מידי. הפורמט של לא מעט מילים, עם לא מעט תמונות, באיכות גבוהה, וגדולות פיזית על המסך, קהל נאמן שמתמיד וגדל, החשיפה הכאילו ״מבוקרת יותר״ כי זה הרי מאמץ בימנו להכנס לכתובת של בלוג, מאשר לגלול בפייסבוק שזה סוג של אינסטינקט. המחוייבות שלי לבלוג היא אחרת לחלוטין ממה שקורה אצלי בפיסבוק או באינסטגרם.


ולמה אינ בצומת, כי יש לי הרגשה שהבלוגים נדחקו קצת הצידה, וכובד המשקל, או המשמעות הגדולה יותר נמצאת מהצד של הקורא באינסטגרם. וילדת פרחים כמוני (טוב, לא ממש, אבל הכי נוסטלגית שיש. עדיין שומעת גראנג׳ ומחפשת מתכונים של מרתה סטיוארט...) לא מבינה בכלל מה ההגיון בריבועים האלו, באינסטנט הזה, שכבש את העולם. האינסטגרם מייצג עבורי כל מה שאני לא מאמינה בו. שכל דבר זמין בלי מאמץ. שהחיים שטוחים, כמעט דו מימדים. מה שאתה רואה זה מה שיש. שאפשר באופן קבוע לתמצת חויות לפיקסלים. שהריבוע הזה, הוא מספיק. לא צריך יותר מזה. וכל זה עוד לפני שבכלל דיברתי על הבחורות המגוחכות עם הביקיני שמצולמות מאחורה (ברצינות???!!!) וקופצות לי בלי שארצה בפיד. ופוטושופ, ושינויי שקיעות, והשתלת דולפינים, והשתלת אנשים והשתלת מוח. אני לא צדקנית, בכלל לא. בכל הלב, אני אומרת שאני מאוד לא מאמינה בזה, ומאוד קשה לי למצוא את החיבור האישי שלי במדיות החדשות. לא מעט אני מרגישה לא ממש שייכת, שאני לא באמת מצליחה לדבר בשפה של המליונים. ואז אני חוזרת לבלוג, ומעלה מלא צילומים, כותבת מלא מילים, נהנית מהתהליך של כתיבת פוסט, מהתגובות שלכםֿ.

את האינסטגרם שלי פתחתי כדי להיות חשופה לאימהות נוספות שעושות home schooling . אני חייבת לכתוב, שלא מעט מהימים שלנו כאן בבולגריה נראים נפלא מבחינת תוכן/רעיונות תודות לקהילה הזו שנמצאת בעיקר בארצות הברית. אני נהנית מאוד להיות שותפה ופעילה בקבוצה כל כך גדולה של אימהות ששמו להן כדגל לייצר לימודים אחרים בבית. והחשבון שלי באינסטגרם פתאום התחיל להתבלבל לו בתוך עצמו. גם העשייה האישית שלי (החיים הרגילים) וגם סדנאות הצילום, וגם ההום סקולינג. ופתאום אני מוצאת את עצמי מישמת את מה שאני מלמדת את הבנות בסדנה - לא להכביד על הצופה, לא לעייף אותו. כי פתאום לא כל כך נעים להעלות 30 תמונות בפייסבוק, או שאין זמן לכתוב את הפוסט המושלם שיש לי בראש, ואני מוצאת את עצמי מסתפקת ב-1000 פיקסים, או כמה שיש בריבוע של האינסטגרם, כי זה הכי מיידי. וזה כל מה שאני לא מאמינה בו. אני רוצה לפרט, לספר, לעניין, אני אוהבת לספר סיפורים שבנויים ממילים יפות, ומתמונות אוטנטיות. ואני ממש בדילמה.




הצומת המדוברת ההיא. מה עושים עם הבלוג? האם הוא עדיין רלוונטי ? כי בואו לא נשכח, שתודה לאלוהי הרשת, לפלטפורמות השונות, ובעיקר לכמות האנשים שנחשפים לתוכן שאני מייצרת, במילים הכי פשוטות אומר זאת - זו הדרך שלי לקיים את הסגנון חיים שלנו. החיים בבולגריה, הטיולים בעולם, הנוחות הנפלאה הזו שייצרנו לנו. בהחלט זה מקור הפרנסה שלי, ויש לי אינטרסט מובהק שתקראו, ותראו מה שאני מצלמת, ותשתפו חברים. מבלוג שהתחיל כיומן עבור חמותי,זה הפך לכרטיס ביקור שלי עבור סדנאות צילום, צילום מסחרי וגם, הרבה קשרים נפלאים עם נשים מדהימות על הדרך.


הצומת ההיא, בין הצמיחה המטורפת באינסטגרם, לבין צמיחה נמוכה בבלוגים, הרצון להיות רלוונטי, והצורך לבנות קהל, אם זו דרך הפרנסה... אלו באמת דילמות גדולות, אבל לבנתיים הבלוג ממשיך לנשום במרחב שלו, וזה בעיני הכי חשוב. אנחנו בדיוק קוראים לפני השינה את הסיפור שאינו נגמר. אני וספרי פנטזיה זה כמו שמן ומים. קראתי את סדרת נרניה בהנאה עצומה, את הארי פוטר הראשון בחצי עניין, וכאן זה נגמר. את ההוביט קראתי בגיל מאוד צעיר, זכור לי שלא הבנתי ממנו כלום. לא כל כך מסתדרת עם הפאונים והשדונים. אבל הסיפור שאינו נגמר!! המסר שמאחורי המסה. לשמור את עולם הפנטזיה, את עולם המילים פועם. את העומק, הדמיון, הסקרנות. לברוח כמה שיותר רחוק מהחידלון. איזה ספר!




ממש עוד כמה ימים אנחנו יוצאים למסע. לפני המסע יש לי כאן אורחות נפלאות שמגיעות  לחגוג איתי את הסתיו הבולגרי.
ואני חושבת לעצמי איך הכי נכון לשמור את הגחלת תוך כדי המסע. גם עבורי, גם עבור המשפחה, גם עבור הקוראים שלי וגם עבור העבודה. כמה לשתף. כמה לתעד. כמה להיות נוכחת. ואיפה? בבלוג? בפייסבוק? באינסטגרם?


פתחתי את הבוקר עם הרבה הרהורים. אני משקיעה מחשבה רצינות איך להמשיך מכאן הלאה. מה הכי נכון עבורי. השורה התחתונה היא, שאני ממש מקווה להיחשף לקהל חדש כל הזמן, להישאר רלוונטית אל מול האופי של המדיות הפופולריות, ובעיקר לא לוותר על האהבות שלי.
לשתף אנשים בחוויות שלנו, ברגעים, במחשבות, במקומות, במעשים, זו בעיני זכות גדולה. לא מעט מהיעדים שאני מציבה לעצמי בחיים, קיבלו השראה ממילים/צילומים של  נשים מוכשרות אחרות. בכנות אומר שכשאני רואה יעד מצולם או כתוב איפה שהוא וזה נוגע לי בלב, אני מחסירה פעימה מהתרגשות. התרגשות שאולי גם אני אוכל מתי שהוא להנות מהחוף הקסום הזה/מהספר הנפלא הזה/מהרעיון המושלם הזה.





את רוב הצילומים שכאן שיתפתי באינסטגרם כבר לפני שבוע. הסיבה הראשונה היא שכמובן החברה בבולגריה שמתגעגעים לילדים יראו כמה הם נהנים, ואיזה עשירים הם בחוויות נפלאות. שוויץ קטן למשפחה שמפרגנת. .הסיבה השניה היא שמאז שמצאתי את כל האפליקציות הנווחות האלו להדפיס צילומים ישירות מהאינסטגרם, אני משתדלת לייצר עבורי סדר כרונולוגי של רגעים. ואז הגיע הפוסט הזה, כל המחשבות הגדולות שהתעוררתי איתן הבוקר על מה עושים הלאה, איך מיישירים קו ואם בכלל, מה כדאי לי, מה נכון לי. והצילומים מהטיול בישראל. ומחסום כתיבה. אז שני הנושאים האלו התחברו להם יחד, כי זה החלל שלי, ויש בו מלא מקום, לתהות, לשאול שאלות, להתבלבל, לא להיות מדוייקת עד הסוף, לא לתמצת, כל הדברים שהם אני. my lovely mess' לא?




וגיליתי, שאפילו אם לא כל הצילומים שווים חשיפה פומבית, אפילו אם יש צילומים לא מרשימים במיוחד, אני רוצה אותם כאן. כאן בבלוג יש מקום לכולם. פתאום האינסטגרם נראה לי מאיים. כאילו מישהו מעמיד אותי למבחן כל פעם מחדש. הים הכי צלול. ההר הכי גבוה. הילדים הכי מאושרים. הבית הכי מגניב. השקיעה הכי מרשימה. המקום הכי נידח. לא כל יום יש לי כוח להעז. לפמים בא לי להיות סתם.



שום מסקנות מרחיקות לכת לבנתיים. בסופו של דבר זה מתנקז למה שאני יודעת הכי טוב כבר כמעט 40 שנים. הדרך שלי.
וכמה מילים על הטיול המדהים שלנו לישראל. יצא לנו טוב, ככה שהספקנו לדווש ולהתגלגל על הורלרבליידס בכיפור בתל אביב עם חברים ותיקים.
חזרנו להורים שלי בבית שמש, ובחג הראשון נסענו עם כל המשפחה למלון בים במלח. קוצים בטוסיק כמוני אין, ואחרי יומים של טיגון שניצלים (הילדים ובויאן) בבריכה, נעלנו נעליים ויצאנו למדבר. דיברו על עשות אלפי מטיילים, אבל לא הרגשנו את זה. טילנו בנחל דוד, בנביעת עין גדי ובעין בוקק. הילדים היו בעננים, במיוחד אחרי שפשוט סחבנו אותם גבוה יותר ממה שהמסלול מראה, ושם הם גילו את כל הכיף האמיתי, כמו הנביעה המדהימה שלא יצאנו ממנה שעתיים, או התצפיות הדוממות והנטושוות שרק אנחנו והיעלים נכחנו בהן. תמיד לטפס עוד שעה למעלה, זה עושה את כל ההבדל.
מיד אחרי ים המלח הדרמו לעובדה, לממלכה של רינת והמשפחה שלה. המילים דלות כדי לתאר כמה כיף היה, וכמה אירחו אותנו, חבורה שכזו, כל כך יפה.. רינת אוטוטו מתחילה מסע פרטי משלהם, אחד כזה שאתם ממש רוצים לעקוב אחריו. אני מנסה לשכנע אותה לכתוב בלוג, לבנתיים יש לה אינסטגרם. פרדוקס.






ואילת.. הו אילת. יש לי קצת זכרונות ממנה בתור ילדה. בעיקר הזכרונות שלי הם כבוגרת, שומעת דיבורים של אחרים, לא מחוויות פרטיות שלי. הדעה הרווחת על אילת בישראל היא שזה ממש לא זה. לפחות זה מה שאני שמעתי במשך שנים.אבל אלוהים! אילת! את כל כך יפה, כל כך עשירה, כל כך מסקרנת, מפתה, איזה עושר ביולוגי, איזה מיקום מושלם, איזו עיר. התאהבתי מחדש. אני מדמיינת אותנו חיים באילת, עם בגדי ים כל השנה, עושים גיחות לערבה, מלוכלכים מחול מדברי צהוב, שנשטף במים הכי צלולים שיש. הילדים חזרו מהופנטים מחווית שינרקול בפעם הראשונה. מצאנו בויקיפדיה את הקישור הזה, והם לא האמינו כמה ברי מזל הם לראות באמת את רוב היצורים האלו, במיוחד לולי.
אחרי שבוע של נדודים, הצפנו לכיוון בית שמש. היה מאוד קשה להיפרד מהמדבר, ובדרך פגשנו את דניאל, חבר יקר, בעוד פנינה ארץ ישראלית שנקראת צוקים. חמש דקות ירידה למטה לואדי, והעולם שלך. שקט מדברי. עץ בודד, והרבה מדבר. באמת שהיה מבאס לעזוב, אבל הגיע הזמן, וחזרנו להורים שלי. נשארו בסך הכל יומים של חג, ובערב האחרון היתה לי הזכות להתארח בארוחת ערב מעולה שנועה חברה שלי קיימה בשרון.
מי היה מאמים שבביקור של שבועים, אבקר את תל אביב רק ביום כיפור? בלבד? וככה זה היה. הדרמנו עד ים המלח ואילת, ולתל אביב לא הגענו. החיים משתנים, וסדרי העדיפויות גם.
מקווה תמיד למצוא את האיזון, ובמיוחד מקווה שהלהבה לא תכבה. כי אני אוהבת לשתף, לכתוב, לצלם ואוהבת קהל :)
ואם באמת הגעתם עד כאן, אז כנראה שמה שאני עושה הוא עדיין נכון.
מזמינה אתכם להמשיך לעקוב, לא יודעת איפה יותר או פחות, לבנתיים מה שבטוח שהבלוג נושם.