25.1.15

The days of our lives.

לא מתחייבת על סדר, ככה הדברים קורים כאן. מין פוסט שכזה, של קצת מהחוויות שלנו כאן, כי אני מרגישה שהצטברו מלא, קטנות וגדולות. 
היה כאן שלג מאסיבי ליותר משבוע, כמעט 10 ימים, ואחריו הגיע חום גדול (6-13) מעלות, שזה קיצוני לינואר כאן בבולגריה. עכשיו סתם חשוך ואפל ורטוב, ולכל מזג אויר יש את הקסם שלו, אנחנו מקבלים את כולם באהבה. בשלג הגדול הילדים רצו רק להיות בחוץ, כל היום. עם המזחלת החדשה שהם קיבלו לכריסמס. בדרך לגליצ׳ הגדול בעיר עוברים בשביל של הבית על העץ, תראו כמה העץ עירום, לעומת הצילומים מהקיץ, שכמעט ואי אפשר היה לראות את החוץ של העץ. 




ותוך כדי הזמן האחרון שלנו כאן, אנחנו ״עובדים״ על הדירה שלנו כאן.. אז יש למשפחה דירה ריקה באותו בניין, בכניסה הצמודה. הדירה באמת מקסימה, ואחרת. כאילו מישהו הקפיא את הזמן מסוף הסבנטיז, עד היום. כשנכנסנו אליה לראשונה הכל היה עטוף בנילונים לשמור מהאבק, והעיצוב החד משמעי של שנות ה-70 לא ניסה להתחבא :) אני זוכרת שבפעם הראשונה שנסעתי לארצות הברית הייתי בת 17 בערך, והתארחתי אצל משפחה אמידה, ולילד שם היה שטיח מקיר לקיר. זה לא היה משהו שהייתי רגילה לראות, וחשבתי לעצמי שזה הדבר הכי מפנק בעולם, ויום אחד אני אהיה חייבת לממש את הצורך הזה בשטיח מקיר לקיר. ברור שעם השנים הבנתי שזה לא הכי פרקטי ובטח שלא כל כך אופנתי, אבל אין מאושרת ממני שיש לנו כזה שטיח לחודשים הקרובים כאן :)!! אז תוך כדי החיים הרגועים כאן, תיקנו מה שהיה צריך, קנינו ממש מעט פריטים, כי כמעט הכל היה בדירה הזו. וזהו, מהשבוע אנחנו ישנים שם. הדירה נעימה, וחמימה, ויש לנו שם את כל מה שאנחנו צריכים, ויש מקום לאורחים :) אבל זה לא אומר שאנחנו לא מוצאים את עצמנו כניסה אחת ימינה וקומה אחת למעלה אצל סבתא וסבא עד השעות המאוחרות כל יום.. זו הפעם הראשונה שאני חווה את הדבר הזה שנקרא לגור על יד ההורים, ואני יכולה להגיד שזה לא רע בכלל.. 
אני בטח אכתוב פוסט שלם על החדר של הילדים, ברגע שהוא יהיה גמור. הוא כל כך נעים וכיפי!

יש לנו כבר כמה פינות בבית שסימנתי, ואני ממש אוהבת לצלם שם, אני צריכה ל״התאמן״ יותר ולגלות איפה ומתי הכי נעים לצלם. המטבח היה צבוע בטורקיז, ומאוד התלבטתי מה לעשות עם זה, כי הוא היה צריך חידוש של צבע, ולמזלי הגדול מצאתי בדיוק את אותו הצבע בחנות, אז הוא נשאר כמו שהיה בטח כבר 50 שנים.. הצילם הזה הוא מלפני הצביעה מחדש. אני כמובן עסוקה כל הזמן בלמצוא פרופס חדשים לסדנאות הקרובות שלי, שיהיו חגיגיות מתמיד, פרטים ממש כאן למטה בפוסט. 
חלק מכם בטח כבר ראו חלק מהתמונות באינסטגרם שלי..  לפעמים ממש בא לי להעביר את כל ההנתהלות שלי לשם, אבל קשה לי לוותר על הפורמט המלבני של הצילומים, (כן אני מכירה את האפליקציות ששומרות עליו, ובכל זאת..) למרות שבכלל, כשלמדתי צילום, בכל ארבעת השנים של התואר צילמתי במצלמה עם פורמט ריבועי.. הרבה סתירות, כן, אבל למזלי אף אחד לא מחייב אותי לבחור, אז אני גם כאן וגם כאן. לבנתיים.. 

הלחמניות האלו אומרות - יש סבתא בבית! הסבתא מישראל :) אימא שלי הגיעה לביקור, הרבה יותר מידי קצר אם אני צריכה להגיד. ממש מש קצר, כמעט לא פיירי בכלל. עשינו הרבה, הספקנו הרבה, נהננו המון, אבל זה עבר בשניה. שניה אחת קצרה מידי. ואימא שלי הביאה היתה את כל הריחות המוכרים של לחמניות של בית, קוסקוס, ואפילו סתם דברים פשוטים שהתגעגענו כמו פתיתים, ומלא מלא מתנות, כי מישהוא אחד מיוחד חגג יומולדת 6!
היו בינהם כל מיני הסכמים סודים בחודשים האחרונים, והוא קיבל את כל מה שהוא ביקש, והיה מבסוט עד הגג עם חיוך בלי שתי שיניים קדמיות.. חגגנו ממש בקטן, גם כי המשפחה שלנו קטנה, וגם כי יום למחרת כבר היינו בדרך להרפתקה הבאה, והיינו צריכים לאגור כוחות. אז הזמנו שלושה חברים לדירה החדשה שלנו, ואפינו עוגה ובלונים, והסופר סבא, סופר על, או איך שתרצו לקרוא לזה הכין את מתנת המאה. עדיין לא צילמתי אותה כראוי, בגלל שהיא לא מכנה לגמרי, אבל הוא היה חייב לתת אותה ללולי כבר ביום ההולדת עצמו. אז על השטיח (!!) בסלון, חיכתה לו טירה מעץ. מהממת. 



זה מצחיק, שהחיים שלנו מפוצלים עכשיו לשני מקומות. יש את הדברים שעושים ונמצאים בדירה שלנו, ויש את הדברים שעושים ונמצאים בדירה שלסבתא. אנחנו לגמרי משאירים עקבות בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, וקשה שלא להבחין בבלאגן שלנו...




הסנסורי בין שהכנתי ללולה (קופסאת הפלסטיק עם החיות) היתה אחת ההצלחות הגדולות בחודשים האחרונים. לגמרי כמו שאומרם, כשהיא רצתה להרגע, וכשרציתי אותה מרוכזת, היא הייתה צריכה לא יותר מעשר דקות של התעסקות עם החיות. ורוב הזמן זה נמשך הרבה מעבר לחצי שעה, ולפעמים גם שעה שלמה. אלו הרגעים שאני מודה לבורא הפינטרסט. באינסטגרם שלי גם הסברתי מה פשר כל שאר הצילומים האחרים.. אלו חלק מהעקבות שאנחנו משאירים אצל סבתא.. 
יום אחרי היום הולדת של לולי, סבתא אפתה לנו לחמניות טריות לדרך, ויצאנו להרפתקה חדשה. חדשה לשלושת רבעים מהמשפחה שלנו, ומסתבר שלרבע אחד ממש ממש לא. כבר מסבירה. 
מי שגר באירופה בטח מכיר את הרשת הזולה לידל, סופר מרקט גדול שמוכר כל מיני דברים, ובזול. שם עצרנו לקנות בגדי סקי, ושם גם האופנה עצרה משהו כמו לפני 30 שנה בערך.. זה היה מצחיק, כי אפילו שאני לא מבינה גדולה באופנת סקי, היה לי קל להגיד שזה לגמרי לא אופנתי.. אבל זה מה שהיה וכולם היו מרוצים! 
הסיפור הוא כזה: הילדים ואני לעולם לא עשינו סקי, ולא היינו באתר סקי. את בויאן אני מכירה כבר 14 שנים. מתוכן הוא דיבר אולי פעמים על העובדה שהוא עושה סקי, זאת אומרת שהוא יודע לעשות סקי. זהו. כבר ממשיכה. 
מסתבר שהתחתנתי עם מישהו שעושה סקי מצויין. לא סתם מצויין, אלא בצורה קיצונית. הוא גדל כילד שנוסע לעשות סקי כמעט כל סוף שבוע בעונת החורף, ופעמים כל חורץ לחופשה של 10 ימים. כל המשפחה, כולם, ללא יוצא דופן, עושים סקי. סבא איוון, סבתא נורה ומרטין. כולם. אבל בויאן הוא המאסטר. ראיתי ולא האמנתי. תארתי לו את החוויה שלי במשפט אחד. זה כמו שתשים אותי עכשיו במגרש טניס עם פרדד, ואני אצליח לקחת לו משחקון או מערכה. משהו כזה. האבסורד הגדול הוא מידת ההפתעה שלי. פתאום לראות את בויאן, מרחף לו עם מגלשים, בתנועות אלגנטיות על פסגות של הרים מושלגים, זה היה מדהים. קרוב לעשרים שנים הוא לא עלה על מגלשי סקי, והכל חזר לו בשניה. הוא אומר שהוא לא מאמין איך הוא נתן לדבר הזה לא להיות חלק מהחיים שלו כל כך הרבה זמן, ושזה משתנה ממש בשניה הזו. אז הזכרתי לו שהוא גר במדבר. ישראל. לילדים זו היתה חוויה מדהימה. לולה מאוד התלהבה בימים הראשונים, אבל פרשה בשיא, וגם העדפנו שהמדריך האישי יתן תשומת לב ללולי הגדול. עוד כמה פעמים קטנות, וכולנו יחד מחליקים מהפסגה למטה!!!













הקסם הזה שיש בשלג, שכל כך מרגיע, והזמן שיש לך עם עצמך כשעושים סקי, אצל לולי שלי טעון הנרגיות
הרגשתי שזה בדיוק מה שהוא היה צריך. לחכות לתור שלו בליפט, לגלוש לבד מההר , ולהיות עטוף בלבן המרגיע של החורף הכל כך יפה. אז ההרפתקה בסרביה הסתיימה, וחזרנו הביתה לבולגריה, ואימא שלי חזרה לישראל. אנחנו כבר מתכננים את הפעם הבאה, שתהיה הרבה יותר קרובה ממה שציפינו. 
כמו שכתבתי באינסטגרם שלי, בכל פעם שאני מצלמת דונטס זאת אומרת שמישהו על מטוס. או לכאן או מכאן. כי את הדונאטס המפוארים אנחנו יכולים לקנות רק בסופיה. ובשבילי דונטס זה חגיגה פוטוגנית, אני תמיד קונה שתי קופסאות, מכל סוגי הדונטס שיש בחנות, בלי לפספס כלום, ומצלמת אותם יומיים, ובטח שלא מרשה לאף אחד לחשוב על לקחת אחד, לפני שסיימתי לצלם.. הילדים כבר מיומנים, והם אפילו יכולים להחזיק אותם ביד ולדחות את הסיפוק, כי הם מכירים את הנוהל.. 

יש לי אסיסטנטים אלופים כמו שאתם רואים כאן במאחורי הקלעים :)
זה תענוג אמיתי כשהילדים מתחילים להתעניין באמת במה שאני עושה, ולולה כבר יודעת לשאול אם זה המיקום הנכון של כל פריט, לאן להזיז ואם להוציא מהתמונה... ולולי יודע שהתפקיד שלו לא מסתיים עד שאני לא מכריזה - יש לי את זה! כשאני מרשה להם באמת להיות חלק ממה שאני עושה, אני מגלה שהם לומדים להעריך את העשיה, ולהנות ממנה כמוני. 

בשבוע האחרון הספקתי לעזור למרטין גיסי להתחיל סוף סוף את החנות האינטרנטית שלו, וכולם מוזמנים להציץ ובטח לקנות. תלחצו על הלינק הזה, והכל כמעט שם. בימים הקרובים יעלו עוד פריטים לחנות אז שווה להתעדכן, ולהוסיף את החנות למעגל המועדפים שלכם באטסי :)  אני יודעת שזה מסקרן, אז צילמתי היום כמה תמונות בסטודיו שלו, איפה שהכל קורה, התחלתי לצלם, ואז החלטתי שמגיע לסטודיו הזה פוסט בנפרד, ובכל זאת הנה קצצה קטנה - 




זה זה הסיפור הקטן שלנו כאן.. לפעמים נראה שקורה מלא, לפעמים מרגישים שהשיגרה ברוכה. מה שבטוח, הכל כאן לטובה, ואנחנו שמחים שיש לנו א ההזדמנות הזו להיות כאן, קרוב לסבא וסבתא שלא חלמו שהנכדים יגורו על ידם.. 
אני מלמדת את הילדים הרבה על פסגות, ושאיפות אבל אף פעם לא שוכחת להזכיר להם שהדרך, היא זו שחשובה. לא משנה כמה זו קלישאה גמורה, לולי הבין שבשביל לגלוש מראש ההר הוא צריך ללמוד לגלוש, והלמידה היא חוויה בפני עצמה. אבל כן, אף פעם לא לשכוח את הפסגות.. 


* מקומות אחרונים לסדנאת בולגריה באפריל! אם אתן חושבות על זה, כדאי לשלוח לי מייל ממש עכשיו, כדי לשריין מקום, ולהנות מכרטיסי טיסה זולים עדיין. לכל הפרטים והשאלות : efratlozanov@gmail.com

8 comments:

  1. יקירה
    פוסט ממש מקסים
    משוגעת על הצילומים לך
    מוכשרת שכזו
    תהנו בביתכם החדש

    ReplyDelete
  2. יקירה
    פוסט ממש מקסים
    משוגעת על הצילומים לך
    מוכשרת שכזו
    תהנו בביתכם החדש

    ReplyDelete
  3. כרגיל כיף לראות ולקרוא.
    לגבי בויאן והסקי, זה מזכיר לי את הבדיחה ההיא, על ילד שדיבר בפעם הראשונה ליד השולחן, בגיל שבע, וביקש שיעבירו לו את המלח. אחרי התדהמה הגדולה שהוא יודע לדבר, כששאלו אותו למה לא דיבר קודם, הוא ענה: כי לא היה צריך.
    ועוד משהו-מדהים איך הצלחת עד כה, לפחות לגבי, לשמור על האשליה שהסבים גרים בבית פרטי באזור כפרי. מה זה בתי השיכון האלה שרואים בצילום? מאיפה הם צצו פתאום??
    תמשיכו להנות.

    ReplyDelete
  4. ממש כיף לקרוא ולראות, נשמע שאתם עושים חיים משוגעים!!
    תמשיכו להנות

    ReplyDelete
  5. פוסט מקסים! המון מזל טוב
    תמונות משגעות!

    ReplyDelete
  6. נהדר כרגיל... יש לך את הכישרון לגרום לי להרגיש, לרגע, במציאות אחרת, רחוקה ומושלגת. תהנו!

    ReplyDelete
  7. איזו רשומה יפהפייה!!!
    התמונות שלך מדהימות
    נהנית ממך תמיד, הילדים מקסימים, הנופים נהדרים וגם בתוך הבית, תמיד חמים ומואר ומקסים.
    תיהני כל הזמן :)

    ReplyDelete